בשיחות שניהלתי לקראת ההחלטה להתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה, רבים אמרו לי לא לחשוש כי המתפקדים הם ברובם "מצביעים חופשיים" ולא מאורגנים. למרות הכוונה הטובה - להבליט שנגמרו הימים שבהם מגה־עסקנים פקדו אלפים שאין להם עניין אמיתי במפלגה - הביטוי משקף את פספוסיה הגדולים של העבודה.
כוחה של המפלגה על גלגוליה הגיע ברובו מציבורים מאורגנים - מההסתדרות, קיבוצים, מושבים ועוד. עם היחלשות המפלגה, חלק מהקבוצות נדדו עם השלטון, הכוח והמשאבים אל הליכוד ומאוחר יותר גם אל כחול לבן. בתנועת מלקחיים לאותה נטישה, למפלגה חדר שיח ההפרטה, שמאדיר את היחיד וסולד מכל התארגנות או חשיבה ועשייה קולקטיביות. זה סימן את הדרך החוצה מהמפלגה למרבית ההתארגנויות.
אז נכון, לעתים ריכוז עודף של כוח אצל חלק מהקבוצות הזיק למפלגה ולאינטרס הציבורי, אבל מוטב היה להתמודד עם הבעיה מבלי לשפוך את התינוק עם המים. אם העבודה רוצה לשוב להיות מפלגת שלטון, עליה להחזיר אליה ציבורים מאורגנים שעזבו ולארגן בתוכה קבוצות חדשות - מאבקים סביבתיים, התארגנויות הורים למען חינוך, יוזמות אקטיביסטיות וכן, גם ועדי עובדים ואיגודים, שחיזוק הברית איתם הפך לאחד היעדים האסטרטגיים של השמאל בארצות הברית הקפיטליסטית, לא רק אצל רדיקליים כמו ברני סנדרס אלא אפילו אצל הנשיא ביידן.
להפיכה מחודשת של העבודה למפלגת הציבורים המאורגנים יש יתרונות רבים. הראשון הוא שכלול הדמוקרטיה המפלגתית. לכל קבוצה מאורגנת יש מנהיגים, שמתמקצעים בהבנת השדה הפוליטי, בקיאים בהתנהלות חברי הכנסת ויכולים להפעיל עליהם מנופי לחץ כדי לוודא שהם משרתים כהלכה את הציבור. בשונה מהשיח הרווח, מתפקדים שמשתייכים לקבוצה מאורגנת ובוחרים להצביע על בסיס המלצה שקיבלו ממנהיגי הקבוצה או כתוצאה מדיון פנימי, אינם פחות "חופשיים" ממי שהתפקד בעקבות סרטון בפייסבוק וגיבש את העדפותיו על בסיס היכרות שטחית עם מיעוט מהמועמדים ודימויים שהונדסו על ידי מומחי מדיה.
היתרון השני הוא בהפיכת המפלגה מסיעה ומצביעים - לתנועה רחבה ומגוונת שמנהלת יחסי גומלין עם גופי חברה אזרחית והתארגנויות קהילתיות. הפעילות הפרלמנטרית עומדת בלב העניין, אך אינה חזות הכל. פעם קראו לזה תנועת העבודה. היתרון השלישי מתבטא בבחירות הכלליות. בשונה מהמתפקד הממוצע, שבמקרה הטוב משפיע על ההצבעה של כמה מחבריו, לקבוצות המאורגנות יש יכולת משמעותית להניע מצביעים - מקבוצתם ובכלל. הקבוצות הללו ובעיקר מנהיגיהן יודעים לרתום ולייצר אמון עם ציבורים גדולים ומגוונים. ככל שיש להם יותר כוח והשפעה במפלגה, כך גובר האינטרס שלהם להביא אליה עוד מצביעים.
המבנה הדמוקרטי של העבודה מאפשר לה להיות היחידה שיכולה לתת קונטרה לליכוד ולהפוך לבית לציבורים המאורגנים. במרבית המפלגות אין ערך משמעותי להתארגנות כשלחברים אין השפעה על זהות היו"ר או הרשימה. את התהליך צריך להתחיל עכשיו - לשנות את הרטוריקה, להשקיע משאבים בסיוע לקבוצות להתארגן במפלגה ולייצר רשימה עם תמהיל בין טאלנטים לבין מנהיגים שמגיעים מקבוצות מאורגנות, משמשים להן כקול ויודעים לרתום אותן ביום פקודה. למרות ששניהם מתמודדים מולי, ראוי לתת כדוגמה את רם שפע, איש התנועה הקיבוצית ויו"ר התאחדות הסטודנטים לשעבר, ואת הרב גלעד קריב, ממנהיגי התנועה הרפורמית. הבו לנו עוד מובילות מאבקים, עוד ראשי תנועות חברתיות, עוד מנהיגות עובדים.
להפוך את מפלגת העבודה בחזרה לתנועה עממית רווית קבוצות מאורגנות זה תהליך ארוך, מאתגר ולא נטול בעיות - אבל הוא יחזק את המפלגה מבפנים, יחזיר אליה חלק מהבייס שעזב, יביא מצביעים חדשים, וזאת בעיקר הדרך להפוך מחדש למפלגת שלטון שמובילה את עיצוב החברה הישראלית.
הכותב מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה ויו"ר ארגון העיתונאים לשעבר