ימים מעוננים עוברים על היועצת המשפטית לממשלה. בית המשפט העליון הורה לה להשיב עד ל־15 בספטמבר לעתירה - בעצם להגיב על צו על תנאי שכבר ניתן - המבקשת לפסול את מינויו של מני מזוז ליו”ר הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים למשך תקופת כהונה מלאה בת שמונה שנים במקום למנותו, באופן כזה או אחר, רק לשם בדיקת כשירות מינויו של הרמטכ”ל שבו בחר שר הביטחון.

בג"ץ הוציא צו על תנאי למדינה וביקש שתנמק מדוע אין לבטל את מינוי מזוז

בכך השופטים מבהירים, לטעמי, לגלי בהרב־מיארה, לאחר שהיא סירבה להצעת הפשרה, שאין היא יכולה להתייחס עוד אל הערכאה העליונה במערכת המשפט כאל המגרש הביתי שלה. הימים האלה חלפו, כנראה, לבלי שוב. אכיפה בררנית לא תהיה עוד; דין אחד יהיה לכל ממשלות המעבר.

בד בבד, סופגת פרקליטות המדינה עוד מכה כשבית משפט שלום מורה לה לחשוף את זהותו של עד המדינה שגויס, לכאורה, לשם סיכול מינויו של גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה; פרשה שעוד לא הייתה נבזית ממנה במקומותינו. רק מערכת שחוששת מפני חשיפת התנהגות ראשיה נוהגת כפי שנהגו בעניין זה מי שעמדו מאחורי האשמות השווא שיוחסו להירש.

יכול להיות שאלה סנוניות שעדיין לא מבשרות את בוא הסתיו – אבל משהו טוב, בעיניי, מתחיל לבצבץ מתוך אדמות הטרשים. שופטים החליטו להוכיח שהם אינם מעין אסקופה נדרסת של מערכות שמבקשות להסיר כל רסן מעליהן; מה שבוודאי צריך לשמח את מי שעומדים לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים. הסיכוי להסדר טיעון מתרחק; למרות שיש מי שמייחלים לו.

אם פעם היה נדמה לנו, כפי שטענה בזמנו פרופ’ רות גביזון, שאין לבנימין נתניהו סיכוי לזכות במשפט צדק, זה כבר לא כך;  אי אפשר עוד להסתיר את הזוהמה שנחשפת שם חדשות לבקרים.  

הרמטכ”ל הנכנס - שאישור מינויו יתעכב, כנראה, למשך פרק זמן בלתי ידוע - הצהיר מיד לאחר ההכרזה על הבחירה בו שהוא חרד מחוסר הלכידות החברתית. אינני בטוח שזה הוא תפקידו, אבל הייתי רוצה לדעת אם הוא עקב לאחרונה, לדוגמה, אחר האופן שבו נהגו אי אלה רשויות בכמה מישורים, ומה הוא חושב על התנהגות הבריונית, בעיניי, של מי שעמדו בראש המערכות האלה. אנרכיה איננה נולדת יש מאין. הרצי הלוי בוודאי לא היה רוצה  שקומבינה משפטית תהיה תלויה כעננה מעל ראשו במשך כל הקדנציה שלו.

מה שמוביל אותי להתנהגותה של לשכת עורכי הדין. עקבתי אחר הכנס שהיא קיימה לרגל פתיחת שנת המשפט. בעוד שבשנים עברו הוא התקיים בבית הפרקליט בעיר הבירה, הפעם בחרו מארגניו לקיימו במלון מהודר בתל אביב. מספר המקומות היה מוגבל, ולכן המשתתפים נבחרו בפינצטה. הנאומים היו לגמרי פוליטיים. בושה וכלימה הציפו אותי כשצפיתי במופע הנלעג, המלוקק עד כדי בחילה, שלא היה בו אפילו שמץ של ניסיון להתמודד עם הקריסה של אמון הציבור במערכת שהסיאוב שבה כבר מעלה צחנה.

ובכל זאת, האור עוד לא נראה בקצה המנהרה; אבל אני אופטימי מתמיד.