מי לא מדבר במקומותינו על משילות, ובעיקר על חוסר משילות? אף ששורשיה עוד ביוון העתיקה של אפלטון, המילה "משילות" במובנה הנוכחי, כלומר כמסגרת של חוקים, כללים ותקנות לניהול מדינה, נכנסה למילון רק בסוף המאה ה־20. גם בישראל, למרות טריותה היחסית, "משילות" הפכה לנושא חם בדיון הציבורי בתקשורת ובספרות המקצועית, וכן בוויכוח בין המפלגות — כשגורמים שונים מפרשים משילות, לעתים בשגגה, לעתים בכוונה, על פי נטיותיהם ומטרותיהם הפוליטיות או האישיות. ביסודו של דבר, משילות היא היכולת לנהל מדינה ואין לבלבל בינה ובין פוליטיקה.
אדרבה, אינטרסים פוליטיים עלולים לפעמים לשבש את המשילות, וממשלות ישראל לדורותיהן, ובפרט "ממשלת השינוי", יכולות לשמש מצגת לכך. למשל ריבוי משרדי ממשלה מיותרים וכפילויות ביניהם, תקציבים על פי קדימויות פוליטיות, יוזמות חקיקה בלתי דמוקרטיות, אי־הקפדה על ההפרדה בין זרועות השלטון, למשל הראיון העיתונאי השערורייתי עם אמיר אשל, מנכ"ל משרד הביטחון, שהיה רצוף התבטאויות פוליטיות. לאשל זכויות רבות בעברו, אך היום הוא עובד מדינה וכפוף לתנאי התקשי"ר, וממשלה שמקפידה על החוק ועל משילות הייתה קוראת אותו לסדר. גם הפיחות ברמתם האישית והמקצועית של ממלאי הפונקציות ברובדי המערכת הממשלתית תורם לערעור המשילות.
ההיסטוריון פרופ' אבי בראלי תיאר, למשל, את רוב שרי יש עתיד כמי שאינם מבינים את המציאות שעמה משרדיהם מתמודדים, ונראה שאפיון זה חל גם על ראש הממשלה הזמני יאיר לפיד עצמו. ולראיה, גישת ממשלתו במשא ומתן הכושל על הסכם הגז עם לבנון. אחת התוצאות המסוכנות של חוסר משילות היא שהוא מקרין גם על הדימוי של המדינה הן בעיני אזרחיה והן בעיני אויביה וגורמי חוץ בכלל.
במישור הפנימי זו אחת הסיבות לריבוי הפשיעה במגזר הערבי ולזלזול של חלקים בחברה בחוק, ובמישור החיצוני זו הסיבה להתעלמות הקוואלירית של וושינגטון מעמדות ישראל לגבי האיום האיראני, ואולי גם להתגברות האלימות בשומרון, בין היתר, כתגובה לתדמית המרחפת של הממשלה. עמים בדרך כלל חשים כשמדינתם פעורה לחוסר משילות ומשתדלים לתת לכך מענה בקלפי. כך היה לאחרונה, ואולי בקיצוניות יתר, באיטליה ובשוודיה, ובקרוב ייתכן שגם באמריקה.
בישראל לא מעט מתסמיני חוסר המשילות טבועים, ולא מהיום, בשיטת הממשל ובשיטת הבחירות הנהוגות שאינן מאפשרות כינון ממשלות יציבות, אינן משקפות תמיד את רצון הציבור ושהצמיחו תופעות בוסר של סחר־מכר בין פוליטיקאים ומפלגות. בן־גוריון בראשית המדינה וז'בוטינסקי עוד בתקופת הקונגרסים הציוניים היו ערים לסכנות ליציבות השלטון כתוצאה משיטת הבחירות היחסית, אך אזהרותיהם נפלו על אוזניים ערלות. גם חוסר הדמוקרטיה הפנימי בחלק מהמפלגות כמו יש עתיד, מפלגתו הפרטית של לפיד, הוא בין השאר תולדה של שיטת הבחירות הנוכחית.
ואשר לשיטת הממשל, הבחירה הישירה של ראש הממשלה שאומצה בעבר אומנם נחלה כישלון חרוץ מפני שהבוחרים הפרידו בין הצבעתם לתפקיד ראש הממשלה ובין זו שלכנסת וגרמו לכך שלממשלה לא היה רוב להעביר את החלטותיה וחוקיה, אך ניתן לתקן חיסרון זה על ידי קביעת מתאם בין הבחירה הישירה לראש הפירמידה ובין הבחירות לכנסת. אז, אגב, אפשר יהיה לדבר גם על הגבלת קדנציות לראש הממשלה, דבר שאיננו אפשרי בשיטה הנוכחית.
אם מדובר במשילות, חייבים להתייחס גם לתופעה של המפלגות הפירוריות מימין ומשמאל. מה ההבדל בין סיעות הימין השונות שמשנות את שמן חדשות לבקרים, פרט לאגו של ראשיהן? והוא הדין לגבי "העבודה", שכבר מזמן הפנתה עורף לדרכו של בן־גוריון, ובעצם גם של רבין, ושמתחרה בשמאלנות של מרצ אך איננה מוכנה להתאחד עמה? גם במגזר הערבי אנחנו עדים להתפוררות, אף שכנראה גם בעזרת כמה שחקני חוץ.
התמיכה הסמויה של יאיר לפיד בפילוג ברשימה המשותפת היא בעיקר הצגה במטרה לטשטש את העובדה ששלילת תע"ל וחד"ש את קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודית וההזדהות עם התנועה הלאומית הפלסטינית אינן שונות במאומה מאלה של בל"ד ("הקיצונית"), שממנה התגרשו; כל זאת כדי להכשיר אותן כמשענת לשעת מצוקה לקואליציה שמאלית בראשות יש עתיד, שמתחזה למפלגת מרכז אף שאין לה שום מסר — לא אידיאולוגי או פרוגרמטי, ובוודאי לא ממלכתי, וכפי שמסתבר, גם לא משילותי.