נער יוצא מביתו לבילוי עם חברים. הוריו נותנים לו כסף, מאחלים לו בילוי נעים, אולי אומרים לו "תשמור על עצמך" ו"תתקשר אם צריך". אף אחד מהם לא מעלה בדעתו שאלו המילים האחרונות שהם יאמרו לו.
באותו הערב הנער הזה צפוי למצוא את מותו. לא כי הוא נפל בקרב מול מחבלים, לא כי מחלה קשה הכניעה אותו, אלא כי הוא נדקר למוות בקטטה עם בני גילו. ריב סתמי על מילה או מבט, שפרץ בין צעירים שעוד לא מבינים את ההשלכות של מעשיהם ואת המחיר הכבד שלהם.
את מחיר הדמים הזה גם אנחנו כחברה משלמים. בימים האחרונים נרצח נער בן 18 בקריית שמונה. לפניו נרצח בן 17 בשלומי. שניהם נרצחו בידי נערים אחרים.
האלימות גואה בחברה הישראלית. האלימות נוכחת גם בכבישים שבהם נהרגו בשנת 2021 – 363 בני אדם. יש לנו פחד עמוק מפני הטרור, אך האימה טמונה דווקא במספרים הגבוהים של נפגעי האלימות. מה קרה לנו? מה השתבש והביא למצב שבו נערים יוצאים מהבית כדי לבלות ומסיימים את חייהם מדממים למוות בפינת רחוב?
ניתן למנות סיבות רבות, ובהן כמובן הלחץ של החיים במדינה רווית מתחים, שדוחף אנשים לקצה ומייצר חוסר סבלנות. לצדו ישנן גם אכיפה דלה של המשטרה בקרב מגזרים מסוימים, ענישה קלה מדי של בתי המשפט בעבירות אלימות, השפעת הרשתות החברתיות.
אבל לדעתי הסיבה העיקרית לאלימות הגואה בחברה היא החברה עצמה. הפכנו לחברה סלחנית ושכחנית. כזו שמבינה את הצד הפוגע ואת מניעיו. לא פעם אנו מתייחסים לפוגע בסלחנות, כאל מישהו שאיבד לרגע את שיקול דעתו כי הוא צעיר פוחז.
לא פעם אנו עדים לזמרים ושחקני כדורגל שיוצאים מפרשות כאלה ואחרות כשהם נקיים לחלוטין, והחברה מכשירה ומקבלת אותם אל חיקה בחיבוק. גם נבחרי ציבור שריצו מאסר בעברם בעבירות שונות - ממשיכים לכהן במשרות רמות. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
האלימות בחברה גואה כי החברה מאפשרת לאנשים אלימים להכתיב לה את הקצב. האלימות בחברה גואה כי אין מעצורים. וגם כי אנשים שוכחים. האלימות בחברה גואה כי במקום לדרוש ענישה מיידית ולמנוע מאנשים אלימים לכהן בתפקידים ייצוגיים, אנחנו סלחנים. המסר חייב להיות חד וברור: אין סלחנות כלפי אלימות. ברגע שהחברה תפנים את זה, דברים יתחילו להשתנות.