הדר מוכתר. צעירה, בוערת, עתודאית בת 20 שהחליטה שנמאס לה. שחייה שעד כה הסתכמו בעיקר בלימודיה בתיכון, אולי תנועת נוער פה ושם, וחיים חברתיים כאחד האדם, הם פאסה. השלב הבא – משכן הכנסת בירושלים, היכל התהילה של ראשי ממשלות משני צדי המתרס הפוליטי, שרי עבר, וחברי כנסת ששינו את פני הפוליטיקה הישראלית, לטוב ולרע.
אפתח ואומר שאני מעריכה את בחירתה של מוכתר, יו"ר מפלגת צעירים בוערים, לצאת מהעור של עצמה. רובנו לא עושים זאת, אפילו להיפך, מקווים שהפעם יהיה בסדר ושתרד קצת הארנונה למען השם. לא קל להפוך פתאום למשאת נפשם של הציבור המשולהב, או במקרה שלה לכר פורה של הרבה מאוד ביקורת מאינספור עיניים, את רובן לא ראתה מעולם.
אחרי שאמרנו את זה וסימנו את הווי המתבקש, בואו נלך מעט אחורה. מוכתר הגיחה לחיינו לפני מספר חודשים אחרי שהפכה ויראלית בעקבות השוואות מחירים שערכה בין הארץ לניכר, והבהרה שנדפקנו בגדול. עד כאן מדויק. כשזה לא עבד, עברה לאסטרטגיה המכונה רגל בדלת - היא פשוט הייתה בכל מקום שבו העברנו יותר מחמש דקות, סטייל לירן חולצה אפורה, גם כשייחלנו לקצת שקט ממהומת הכנסת. מאז השאר היסטוריה - הדר הבהירה לנו שהיא ממש לא הולכת לוותר, כולל במחיר של להודות שאין לה דירה ולסבך את אביה עם רשויות המס.
חוץ מאהדת הציבור שבוששה לבוא, גם סקרי המנדטים חדשות לבקרים אפילו לא הראו התחלה של הצלחה כשזה נוגע לתוצאות בשטח. איפה היה הקלף שהפך את הגברת מעוד בחורה צעירה שרואים ברשתות לאדם שזוכה לסיקור תקשורתי נרחב? זה קרה כשתוצאות הסקרים קירבו אותה לשרה ויו"ר הבית היהודי איילת שקד, נתון שבעיקרו עשה רע לשקד ולעברה הפוליטי המפואר, יותר מאשר שחיזקה את יו"ר צעירים בוערים.
והנה הגענו לבחירות, היום שבמהותו הוא חגיגה לדמוקרטיה, ובפועל – הפעם החמישית בשלוש השנים האחרונות שיש לנו חופש ביום שלישי. הדר מוכתר, שהחליטה לשבות רעב בעקבות מה שהגדירה כמצב חירום נדל"ני, עלתה למסוק עם מגפון והמשיכה את הקמפיין הקדחתני. בשטח לא ישתנה כלום, לא יותר מקוריוז שהתחיל כמשהו חביב והמשיך בצורה לא ברורה.
בסוף הסיפור הוא אנחנו. התאהבנו באגדות הללו, ב'כנגד כל הסיכויים' שראינו בסרטים שליוו אותנו לאורך הילדות. לא הפסקנו להתבשם מחבר הכנסת לשעבר אורן חזן שלקח את החוקים לידיים שלו ושל מצלמת הסלפי שלו, הפכנו את מחאת המילקי למהפכה של ממש שבאופן מצער השתנתה שוב ב-360 מעלות, יצאנו לרחובות, גם אני, ודרשנו אחרת. אנחנו אוהבים לוחמי חופש, הם מצליחים לעשות את מה שלנו אין אפילו אומץ לחשוב עליו. הבעיה? הבועה הזאת תמיד מתפוצצת, ולא נותר ממנה דבר שניתן להישען עליו. אידיאל ורצון לשנות הם שני הדברים שפוליטיקאי חייב בתיק שלו, גם אם הוא שר בלי תיק. מה שאסור לשכוח הוא שצריך גם עוד דברים בתוך התיק הזה, לפני שפלוני או אלמוני הופך ליו"ר מפלגה ומשכנע אותנו בצדקתו.
באופן אישי אני בעד שאנשים בגילי ידרשו שינוי, שנת לידה מעולם לא העידה על שום אדם באופן אבסולוטי במידה והוא בא עם הכלים הנכונים. מגיעים לנו חיים זולים יותר, נוחים יותר, ומאפשרים ככל האפשר, אבל בואו נעשה את זה נכון יותר. בלי פופוליזם, בלי להתפרץ לבמת 'ועידת המשפיעים', בלי מחאות בוועדות הכנסת, ובעיקר בלי אינסוף שיחות מוקלטות שמגיעות אליי בשש בבוקר לפני שאני זוכרת שיש בחירות. מצע מסודר, בולטות ברשתות, קרבה לאמת, כל זה יעשה הרבה יותר אפקט. צריך לבעור, אבל בעיקר צריך לדעת איך.