דקירתו ופציעתו השבוע באורח קשה של הנער בן ה־16 שאירעה בתיכון ברחובות, תפסה מקום נכבד במהדורות החדשות המרכזיות וזכתה לכותרות ראשיות בעיתוני הבוקר. אבל האמת היא שחמור ככל שיהיה, אירוע זה הוא רק קצה הקרחון של האלימות והפשיעה הגואות בקרב בני נוער. מדובר בתופעה שלמרבה הצער סובלת ממחסור גדול במשאבים למיגורה, ואולי אף חשוב מכך – מטופלת על ידי גורמי האכיפה והמשפט באופן שמחטיא במקרים רבים את המטרה.
מחקרים שונים שפורסמו בשנים האחרונות מציבים תמונה ברורה ומדאיגה: האלימות והפשיעה בקרב בני הנוער בישראל נמצאות בעלייה מתמדת. בחלק מהמקרים העלייה הזו נקשרת לסגרי הקורונה, אחרים מצביעים על קשר הדוק לעלייה הדרסטית בצריכת סמים מסוכנים ושתיית אלכוהול.
בנוסף, קיימת תת־אכיפה הנובעת מהיעדר תקנים מספיקים לשיטור רחוב, המובילה ליתר תעוזה ולהתגברות תופעת נשיאת סכינים ונשק חם. תהא הסיבה אשר תהיה, כסנגורית פלילית שמטפלת גם בעבירות של בני נוער, אני יכולה להעיד מקרוב שהגידול במקרי אלימות קשים בקרב קטינים אכן מורגש היטב. אין חולק, אם כך, כי אנו ניצבים בפני בעיה מוחשית ומסוכנת. ברור גם כי עלינו כחברה לעשות כל שלאל ידינו כדי למגר את התופעה המדאיגה הזאת.
בניגוד אולי לתחושת הבטן של חלקים מהציבור ולגישתם של חלק מאנשי מערכות אכיפת החוק, החמרת ענישה אינה הפתרון הבלעדי. פעם אחר פעם מתברר כי החמרת ענישה לבני נוער היא אולי עניין הכרחי, אך ודאי שאינו מספיק – לא ביחס לעבריין הקטין שאנו כחברה רוצים שיחזור לדרך הישר; וגם לא ביחס להרתעה של בני נוער אחרים שנמצאים על סִפו של מעגל האלימות.
מחקרים רבים שנערכו לאורך עשרות השנים האחרונות בארה"ב ובישראל, הוכיחו כי אין שום אינדיקציה לכך שהחמרת ענישה מובילה לירידה בפשיעת בני נוער. שלא יובן לא נכון: ככלל, ישנם מקרים שבהם יש לתמוך בהחמרת ענישה של מורשעים בעבירות אלימות לצד קביעת עונשי מינימום בעבירות שבחוק העונשין. לא ניתן להקל ראש בהרתעה ובמסר שיתקבלו כתוצאה מכך בקרב הציבור בכלל ובני נוער בפרט. לצד זאת, יש לוודא כי כל המערכות הרלוונטיות יפנו מאמצים ניכרים לטובת שיקום הקטינים ובני הנוער, ולא רק לצורכי הרתעתם.
לא מדובר רק במשאלת לב שלי או של אחרים, כך גם מצווה עלינו המחוקק. לפי תיקון 113 לחוק העונשין שחוגג בימים אלה עשור, בבואו לגזור עונש, על בית המשפט לאזן בין שלושה עקרונות: הרתעה אישית או כללית; הגנת שלום הציבור; ושיקום. החוק אף מאפשר לבית המשפט להקל בענישה למטרת שיקום העבריין, וחוק הנוער קובע באופן מפורש כי ביחס לענישת נוער יש לתת את הבכורה לשיקולי השיקום.
אולם המציאות בישראל 2022 בכל הנוגע לאפשרות לשקם עבריינים, על אחת כמה וכמה קטינים, עגומה במיוחד. אנו מתמודדים עם חסך תקציבי חמור, מחסור בקציני מבחן, מיעוט בתוכניות טיפוליות ושיקומיות, ומחסור במעונות בישראל המותאמים לקליטת בני נוער עבריינים ולטיפול בהם.
לצד הגברת התקצוב לפרמטרים שיקומיים אלו, חשוב לתת את הדעת גם על פיתוח של מערכות הסברה ותוכניות חינוך שישולבו באופן אינטגרלי בבתי הספר ובתנועות הנוער. זאת לצד מעורבות של כל הגורמים. הן מערכות האכיפה בשיתוף הרשויות המוניציפליות, הנדרשות להגביר נוכחות בקרב מוקדי בילוי של בני נוער; הן מערכת המשפט, שאלמנט השיקום צריך להיות נר לרגליה; והן מערכת הרווחה, שזקוקה בדחיפות להזרמת משאבים בשיעור לא מבוטל.
בסופו של דבר, שיקום עבריין, בפרט כשהוא צעיר ועוד ניתן להסיט את מסלול חייו מפשע ואלימות לחיים נורמטיביים, הוא אינטרס של כלל החברה. לכן עלינו לגשת למלאכה החשובה הזאת בנפש חפצה, עם חגורת כלים עמוסה, ולא פחות חשוב מכך – בלב פתוח.
הכותבת היא מרצה המתמחה בדין הפלילי
[email protected]