בתקשורת הישראלית שומעים לעתים רבות על הסכנה שמהווה הטרלול הפרוגרסיבי למדינת ישראל ולציונות. למרות שיש אכן טרלול פרוגרסיבי, שעוין את ישראל, מדובר בקצה השולי של התנועה הפרוגרסיבית, זאת בעוד שהטרלול הרגרסיבי נעוץ במרכזו של הימין האמריקאי והישראלי. בסמיכות זמנים מתפרסמים ההסכמים הקואליציוניים אצלנו לצד המלצות ועדת הקונגרס לגבי אירועי 6 בינואר בארצות הברית, ושני המופעים, בישראל ובארצות הברית, מבליטים עובדה זאת.
בשוליים של המחנה הפרוגרסיבי ישנה אכן תופעה מזיקה של פוליטיקת זהויות ו"תרבות ביטול", והאלימות שמהווה חלק ממנה פוגעת לעתים במחנה הפרוגרסיבי עצמו, שכן היא מפרקת אותו לגורמים ומונעת שילוב ידיים בין מרכיביו. לדוגמה, גישת פוליטיקת הזהויות מביאה לכך שגבר יהודי לבן וסטרייט נתפס כ"פריבילג", וככזה אינו יכול להיות שותף במאבק למען ערכים פרוגרסיביים, צדק חברתי ופלורליזם כמו שוויון זכויות למיעוטים.
גישה כזו פוגעת במטרות המשותפות למחנה הליברלי ומונעת חיבורים חיוניים, כמו למשל הקשר המרגש כל כך שהיה בין מרטין לותר קינג לרב אברהם יהושע השל. קשר זה ייצג את התגייסות רובו של המיעוט היהודי בארצות הברית לסיוע למיעוטים אחרים, כחלק מתפיסה ערכית כוללת של תיקון עולם. פוליטיקת הזהויות מביאה לכך שקולות מתוך המחנה הפרוגרסיבי עלולים להתנגד לכך שציונים פרוגרסיביים כמוני יהיו חלק ממאבק לכך שגם לפלסטינים יהיה בית לאומי משלהם.
אולם התופעה שתיארתי מצויה כאמור בשוליים של המחנה הפרוגרסיבי ובעלת השפעה מועטה יחסית על הפוליטיקה בארצות הברית ובישראל. ישנם כ־100 חברות וחברי הקונגרס האמריקאי שמגדירים את עצמם כפרוגרסיבים ומאוגדים בקבוצת אינטרס. 95 מהם ציונים מובהקים, במובן שהיו חותמים על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ותומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה ובסיוע האמריקאי לישראל. הם מצביעים בעד המשך הסיוע הביטחוני לישראל, למרות שעקרונית, הם פחות תומכים בפתרונות צבאיים, ולמרות שהסיוע לישראל גדול מלכל מדינה אחרת בעוד שהתל"ג לנפש שלנו הוא מהגבוהים בעולם.
גם אלו שאינם ציונים, אינם בהכרח אנטי־ציונים, וגם מי שהוא אנטי־ציוני אינו בהכרח אנטישמי. ההאשמה באנטישמיות, שכה נפוצה בימין כלפי כל מי שביקורתי כלפי ממשלת ישראל ואפילו כלפי מדינת ישראל, היא הביטוי הכי קלאסי ל"תרבות הביטול". היא מונעת התמודדות עם הביקורת ומבטלת את מי שמשמיע אותה בנימוקים לא ענייניים, שבסופו של דבר גורמים נזק לישראל. יש לזכור שרוב התנועות היהודיות המרכזיות בארצות הברית התנגדו לציונות בתחילת דרכה, ויש עדיין חרדים רבים שמתנגדים לציונות, וגם יהודים שמתנגדים ללאומיות בכלל מסיבות שונות. כפי שזה מגוחך ומזיק לכנות אותם אנטישמים, כך מגוחך ומזיק לכנות אנטישמי את מי שביקורתי כלפי מדיניות ישראל.
האבסורד הוא שתומכי ישראל הגדולים כביכול בימין האמריקאי וגם בזה הישראלי, ברובם הגדול לא היו חותמים על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, מכיוון שהוא מסמך שמבטא ציונות פרוגרסיבית, שרואה את מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית, שהיא גם בית לאומי ליהודים וגם דמוקרטיה בעלת שוויון זכויות לכל אזרחיה. חזון זה שונה בתכלית מהתפיסות האנטי־ליברליות של הימין הטראמפיסטי האמריקאי, שרבים בו תומכים בעליונות נוצרית.
רבים מהטראמפיסטים, כמו הפופוליסטים באירופה, חושבים שהם יכולים "להלבין" את האנטישמיות שטבועה בחלקם על ידי תמיכה בישראל. שותפיהם למפלגה הרפובליקנית, האוונגליסטים, מאמינים שהתמיכה בישראל תקדם מלחמת גוג ומגוג בארמגדון (מגידו), שבסופה יחזור ישוע הנוצרי, והיהודים שלא ימותו במלחמה - יתנצרו. גם בממשלת ישראל החדשה יש כנראה מעטים מאוד שהיו חותמים על הכרזת העצמאות, משום שהם תומכים בעליונות יהודית ולא בדמוקרטיה ליברלית.
התהליכים שעוברים על ישראל הופכים אותנו לתיאוקרטיה אתנוצנטרית, שמזכירה יותר את איראן מאשר את מי שהתיימרה להיות עד לא מכבר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הכיוון של הממשלה החדשה הפוך לחלוטין מהכיוון של כינון מדינת המופת שעליה חלמו מבשרי המדינה.
האירוניה, או יותר נכון, הטרגדיה, נוצרת במפגש בין החזון של המטורללים הפרוגרסיביים לזה של הרגרסיביים, כאשר שני החזונות מובילים אותנו למציאות דו־לאומית מדממת. מציאות זו מובילה בהכרח למדינה בעלת רוב ערבי, שתוצאתה היא ברירה בין דמוקרטיה שתהווה את סוף הבית הלאומי היהודי, או מדינת עליונות של מיעוט יהודי על רוב ערבי, שמשמעותה מדינת אפרטהייד מצורעת, שמוחרמת בצדק על ידי רוב העולם הנאור.
במקום לעסוק בטרלול הפרוגרסיבי שמשקלו אפסי, עדיף שהכוחות הליברליים והפרוגרסיביים - יהודים וערבים, ישראלים, פלסטינים ואמריקאים - ישלבו ידיים כנגד המטורללים הרגרסיביים בממשלה החדשה ותומכיהם בימין האמריקאי העמוק על מנת להציל את חזון מדינת ישראל המקיימת דמוקרטיה ליברלית ברוח הכרזת העצמאות.
הכותב הוא מנכ"ל JSTREET ישראל