התנצלותו של ראש ממשלת הולנד, מרק רוטה, לפני כחודש על 250 השנים שבהן מדינתו הייתה מעורבות בסחר העבדים הטרנס־אטלנטי - בין אפריקה לאמריקה - ממחישה שוב את משקלם של צללי העבר בעיצוב ההווה, ואת האופן שבו חרטה היסטורית משקפת שינויים בחברות ובמדינות.
ההתנצלות ההולנדית מהווה הד למחאה העולמית נגד הגזענות הנמשכת זה כשנתיים וחצי, מאז רצח האזרח האפרו־אמריקאי ג'ורג' פלויד. הסערה מלווה בקעקוע סמלים היסטוריים המזוהים עם העבדות: מונומנטים של מפקדי צבא בדרום הופלו בארה"ב, פסלי סוחרי עבדים הוטבעו בנהרות בבריטניה, ובבלגיה רוססה אנדרטה לזכר המלך ליאופולד השני, שהיה אחראי לטבח העם ולשעבוד ההמוני בקונגו, ששימשה נחלתו הפרטית. להתנצלות של רוטה קדמו בקשות מחילה של בריטניה, צרפת, בלגיה ואף דנמרק, שהביעה חרטה בפני גאנה, שעליה שלטה עד אמצע המאה ה־19.
להתנצלות תפקיד מרכזי בהיסטוריה המודרנית, במיוחד כשהיא נישאת על ידי מנהיגים בטענה שהם מייצגים מדינה או לאום, גם אם היא מתייחסת לעבר הרחוק, לאחר שמתו כל מבצעי העוולות או הניצולים. פעמים רבות ההתנצלות משקפת השתנות עמוקה בהרכב חברות ובתפיסות היסוד שלהן. סמלים מכוננים וזיכרונות מהעבר לא תואמים או אף סותרים את ערכי החברה ואת הגורמים הפועלים בה, כפי שניכר בקרב צאצאי מהגרים ומיעוטים אתניים שרואים בסילוק סמלי העבדות אמצעי להקלת ההשתלבות במדינות המערב ומהלך הכרחי במאבק למימוש שוויון ונגד אפליה.
חשבון הנפש המערבי - במיוחד האירופי - על התקופה הקולוניאלית מתעצם ככל שמתרחקים מהאירועים ההיסטוריים. התמעטותם הביולוגית של מי שהיו מעורבים בפשעים ובניצול, מאפשרת התבוננות נוקבת יותר כלפי העבר. ב־20 השנים האחרונות התנצלה גרמניה על טבח העם שביצעה בנמיביה, אשר בה הוקמו בראשית המאה ה־20 ראשוני מחנות הריכוז בעולם (מרד ההררו והנאמה), איטליה ביקשה סליחה מלוב על שנות הקולוניאליזם, ואף המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" התנצל על הצגה ארוכת שנים של עמים לא אירופיים כברברים.
מסר החרטה מופנה לא רק כלפי קהילות מהגרים ומשועבדים או מדינות שבהן בוצעו פשעי העבר, אלא גם כלפי האוכלוסייה הילידית: האבוריג'ינים באוסטרליה (במדינה מצוין מאז 1998 "יום ההתנצלות"), המאורים בניו זילנד, בני המאיה במקסיקו, וכן האינדיאנים ותושבי הוואי בארה"ב. פעמים רבות עומדות במוקד החרטה מעין גרסאות לפרשת ילדי תימן והמזרח, כלומר חטיפות המוניות של ילידים כדי לגדלם בסביבה "מתורבתת" (לרוב בתי יתומים), תוך ניתוקם ממרחב מחייתם המקורי. באוסטרליה נמשכה התופעה עד 1972 וכונתה "הדור הגנוב", לבלגיה הועברו בכפייה 20 אלף ילדים בני תערובת מקונגו ערב קבלת עצמאותה, ובגרינלנד נקט השלטון הדני שיטות דומות כלפי האוכלוסייה הילידית.
לפעמים ההתנצלות הפומבית אינה חלק מחשבון נפש נוקב אלא נובעת מאינטרסים נקודתיים - פוליטיים או כלכליים - שדוחקים להסיר "חטוטרת עבר" שמקשה לפתור בעיות הווה. כאלה למשל היו ההתנצלויות של ישראל בפרשת המרמרה ועל הפגיעה באוניית הביון האמריקאית "ליברטי" במהלך מלחמת ששת הימים, בקשת הסליחה האמריקאית על הפגיעה בשגרירות סין בבלגרד במהלך התקפת נאט"ו על סרביה ב־1999, ובמידה רבה גם החרטה שהביע אהוד ברק - "המתנצל הסדרתי" של הפוליטיקה הישראלית - בפני בני עדות המזרח (1997) על הקיפוח המסורתי, וב־2019 בפני הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000.
כשהנתבע גם היה קורבן
קיים מעין "מדרג" בתופעת ההתנצלויות ההיסטוריות. הרף התחתון הוא הכרה בעצם קיומו של אירוע היסטורי, למשל הודאת רוסיה בכך שמשטר סטלין היה אחראי לטבח המוני של חיילים פולנים ביער קאטין בראשית מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן ניצבת הבעת הצער שמשקפת אמפתיה בסיסית, אך לא נטילת אחריות, ורק לאחר מכן ההתנצלות והחרטה שמגלמות נטילת אחריות ומתובלות לפרקים בהודאה לגבי תחושת בושה. בשיא ניצבת השאיפה לתיקון העוול ההיסטורי, לרוב באמצעות פיצוי כספי.
החשש מפני תביעות כספיות - אך לא פחות ממנו גם פחד מתקדימים שליליים או מהתפתחות התנגדות פנימית להבעות החרטה - מביאים מדינות רבות להדוף על הסף את דרישות התנצלות. הדבר בולט במקרים שבהם הסכסוך עדיין ניטש וכמוהו גם הזיכרון והיצרים, או שהצד הנתבע חש שגם הוא היה קורבן וכי הצד התובע אחראי גם הוא על הטרגדיות שהתהוו. בהקשר הזה בולט הסירוב הטורקי העקבי ליטול אחריות על שואת הארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה (או אף להודות בקיומה), הסירוב היפני להתנצל בפני סין על פשעי מלחמת העולם השנייה (אם כי טוקיו הביעה חרטה בפני נשים דרום קוריאניות שנחטפו ושימשו שפחות מין), והסירוב של צרפת להתנצל על הפשעים שבוצעו במהלך דיכוי המאבק האלג'יראי לעצמאות (1962־1954), דבר המהווה עד היום אבן נגף קשה ביחסים הטעונים בין שתי המדינות.
מדינות רבות מוצאות מוצא בהתנצלות על אירועים נקודתיים בלבד. פורטוגל, הניצבת כיום בפני לחץ של האיחוד האירופי להתנצל על מעורבותה בסחר העבדים, הסכימה להביע חרטה על טבח שביצע צבאה במוזמביק ב־1972, אך לא מעבר לכך; הבריטים התנצלו על הטבח שביצעו באמריצר בהודו ב־1919 ועל יום ראשון העקוב מדם ("בלאדי סאנדי") בצפון אירלנד ב־1972, אך לא על כל תקופת שלטונם בשתי המדינות; הצרפתים על טבח של כ־200 מפגינים ממוצא אלג'יראי בפריז ב־1961; ממשלת מדריד על דיכוי הפגנות באופן כוחני בקטלוניה ב־2017; והצ'כים על גירוש גרמנים שהוגדרו אנטי־נאצים מחבל הסודטים בתום מלחמת העולם השנייה, אך לא על עקירת כלל האוכלוסייה הגרמנית מהאזור.
צללים מהעבר
בהיסטוריה הישראלית והיהודית קיים תפקיד מיוחד לדרישת ההתנצלות, בפרט בכל הנוגע לשואה. מבחינת ישראל הדבר מהווה אבן בוחן ליחסים עם מדינות העולם - בפרט כאלה שהיו מעורבות בהשמדת יהודים - ומהווה עילה לחימום יחסים דיפלומטיים או ערעורם. הקשר עם פולין ממחיש היטב את הנושא: לאחר עשור וחצי (מאז שנת 2000) שבהם הכירה פולין במעשי טבח שבוצעו בידי פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה (במיוחד זה שאירע בעיירה ידוובנה), ננקטה לשון מהוססת ומעורפלת בנושא מצד הממשלה בוורשה בשנים האחרונות, דבר שגרם משבר חריף ביחסים בין המדינות.
ההתנצלות המדינית בעידן המודרני מתוחמת לרוב בגבולות גיאוגרפיים ותרבותיים. היא רווחת במדינות המערב, ניכרת לפעמים מעבר לו (המקרים של יפן וקוריאה הדרומית, פרדריק דה־קלרק שהביע חרטה על פשעי האפרטהייד בדרום אפריקה, סרביה שהתנצלה בפני בוסניה על מעשי הטבח במהלך מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, וכן התנצלויות נשיאי ישראל על טבח כפר קאסם ב־1956). עם זאת, היא נדירה ביתר חלקי הגלובוס, בקרב מדינות וחברות רבות שחשות כי הן קורבנות של עוולות היסטוריות ולפיכך פטורות מהתנצלויות וחשבון נפש, גם כשהן עצמן מבצעות פשעים חמורים נגד קבוצות אחרות.
הזירה הישראלית־פלסטינית "חפה" גם היא מריטואל ההתנצלויות. ברקע, ניצבים העימות המדמם שעדיין נמשך ומקשה על שתי החברות לבצע מבט פנימי נוקב, אך גם חוסר הסימטריה שבין התפיסה הפלסטינית העצמית הבלתי מתפשרת הרואה בפלסטינים קורבנות, ולפיכך זכאים להתנצלות, לפיצוי ולתיקון היסטורי (בפרט שיבת פליטים), לבין המבט הישראלי שהפך מורכב יותר בעשורים האחרונים. המבט הזה מכיל הכרה בצללי עבר של עקירה ומעשי טבח שבוצעו ב־1948, אך הבהרה שמדובר היה באירוע היסטורי מורכב שבו גם למדינות ערב ולפלסטינים הייתה אחריות, וכי גם אלה ביצעו מעשי טבח, קראו להשמדה ונקטו סרבנות מדינית. ביטוי לגישה מרובת המתחים הזו העניק אהוד ברק ב־1999, כשהביע צער על הסבל שחוו הפלסטינים בעבר, אך הבהיר כי דבריו נאמרו לא מתוך תחושת אשם או אחריות - אמירה המקבילה לסירוב האמריקאי להתנצלות על הטלת פצצות האטום על יפן או על הרס ערי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.
בימים שבהם הסיכוי לקידום הסדרה בין ישראל לפלסטינים אינו סביר ומחריף המתח בין שתי הקהילות, הקריאות להתנצלויות הדדיות או אף הכרה באירועי העבר נראות מופרכות. ואולם, אם וכאשר יחלו באחד הימים הנהגות ישראל והפלסטינים בדיון רציני לגבי הסדרה, חשוב שיטפלו באופן רגיש - אך גם נוקב, מפוכח וביקורתי - בזיכרונות העבר המייצרים כל העת פחדים קולקטיביים חריפים ולא מאפשרים לשתי החברות לנתק בין ההיסטוריה לבין ההווה.
הכותב משמש ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
[email protected]