בתחילת השבוע השרה גלית דיסטל אטבריאן החליטה להטריל. צייצה קריאה לרדת לאיילון ולהכות בשרשראות כבדות את אלה המתעקשים לחסום כבישים. בסיפא ציינה כי מדובר בציטוט מאתר החדשות וואלה! משנת 2005 והימים הם ימי ההתנתקות. ח־ח־ח, עבדתי עליכם, ננה בננה!

אבל משהו השתבש. או שאנשים מוגי לב שיבשו את הציוץ ומחקו את הסיפא, או ששרת ההסברה פספסה דבר מה ומהציוץ נשמט העוקץ. אולי חסרה במשרדה לא רק מדפסת (על חסרונה קנטרה קבל עם ועדה) אלא גם מקלדת.

הציוץ החסר הופץ ברשתות, וכשנחשפתי אליו, לא עלה על דעתי ולו לרגע כי הקריאה אינה אותנטית. התחושה הייתה שזו פליטת פה תורנית של אישיות בכירה בממשלה. שום דבר חריג.

מאז הקמת הקואליציה, שריה וחבריה מפטפטים את עצמם לדעת ולהלן רשימה חלקית בלבד, לרענן את זיכרונכם.

צביקה פוגל: לעצור בעוון בגידה  את לפיד ואת גנץ.

יצחק גולדקנופף: לא מודע למשבר הדיור בישראל, וגם: למה צריך מתמטיקה?

אורית סטרוק: רופא רשאי לא לטפל בחולה אם זה לא מסתדר לו אידיאולוגית.

מירי רגב: על רבבות המפגינים: אנרכיסטים, קסבה של טרור.

אלמוג כהן על חברת כנסת: יש לך קול של מי שעושה ספונג'ה.

משה גפני: חצי העם ילמד תורה, וחצי העם ישרת את החצי הראשון.

יצחק פינדרוס: המשקיעים דווקא מעדיפים משטרים ללא דמוקרטיה.

דודי אמסלם: שעוני הרולקס וניקוי הגינות של אשכנזים.

ושוב צביקה פוגל, על רבבות המפגינים: לקחת את כל האנרכיסטים השמאלנים האלה, לשים עליהם אזיקים ולכלוא אותם ל־24 שעות.

ועוד פעם צביקה פוגל: רוצה לראות את חווארה שרופה.

ובצלאל סמוטריץ': רוצה למחוק את חווארה.

לימור סון הר־מלך על הממשל האמריקאי: הכלבים נובחים.

נתניהו על המפגינים: רוצה לתת להם אגרוף, להלום בהם.

שלמה קרעי לטייסים: לכו לעזאזל.

ניסים ואטורי למראיינים: לכו קיבינימט.

ניסים זאב: אצלנו זו מסורת להחטיף לאישה, ככה, סטירת לחי.

והלשון עוד נטויה.

יש מי שנבהלים ומתאמצים להסביר ולתקן ואף להתנצל. יש מי שלא. כך או אחרת, הקריאה המדומה של שרת ההסברה להיכנס בכוח במפגינים כלל לא חרגה מהנוף, ואין פלא שרבים וטובים האמינו בלב שלם כי מדובר במשאלת הלב של דיסטל אטבריאן ולא בעקיצה. את הטענות אפשר להפנות לחבריה של השרה, אשר יצרו מציאות שבה לא ניתן להבחין בין אמירה אותנטית של חבר קואליציה לבין הטרלה.

המיינסטרים נפרץ

טועה מי שסובר שחברי הקואליציה פשוט מעדו בלשונם כי רובם טירונים, מי בתור ח"כ ומי בתור שר, ושעם הזמן ישתפשפו וילמדו שפה ממלכתית וגם מידת מה של נימוס. אז נכון, הם מתנהלים בינתיים כמו ילדים מתלהבים שנעלו את הגננת בשירותים ונהנים להשפריץ מים, להעיף שרפרפים ולעשות פיפי על הרצפה באמצע החדר. אל דאגה. אוטוטו יתבגרו וינהגו כמי שיש להם מדינה לנהל.

לא ולא. הרשימה החלקית בלבד שבפרק הקודם אינה מורכבת מפליטות פה וממעידות לשון שצפויות להיעלם עם התבססות הממשל החדש בירושלים. הציבור הרחב נחשף עם הקמת הקואליציה למנטרות, מטבעות לשון, דעות רווחות, עקרונות והשקפת עולם של שתי הקבוצות אשר השיח שלהן מאז ומתמיד היה הרחק מהמיינסטרים – החרדים והימין האנטי־ממלכתי. המדינה כולה משפשפת את עיניה בפליאה: מה זה נהיה לנו, זה הרי לא אמיתי. אז זהו, שכן.

החרדים ישבו כמעט בכל ממשלות ישראל, אך שמרו את השיח הפנימי שלהם למגזר. הימין הלא־ממלכתי מעולם לא ישב באף ממשלת נתניהו. נכון שנתניהו סיפר שרחבעם זאבי (גנדי) כיהן כשר בממשלתו, אך הדבר קרוב לאמת באותה המידה שבה קרובה לאמת הצהרתו כי שימש ראש האופוזיציה בימי ההתנתקות. מה גם שמפלגת מולדת של גנדי לאו דווקא נמנתה עם הימין האנטי־ממלכתי, בשונה מהסיעות של סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.

למעשה מדובר בשלוש קבוצות ובשלושה סוגי שיח. זה החרדי, זה החרד"לי, וזה של הימין האנרכיסטי שהתנקז לעוצמה יהודית בראשות בן גביר. גם השיח החרדי כמובן אינו אחיד כלל וכלל. אבל לצד ההבדלים בהדגשים, בהשקפה הרשמית ובסדר העדיפויות, יש קווי דמיון ברורים בין כל הקבוצות. הם־הם קווי היסוד והדבק האידיאולוגי של הקואליציה הנוכחית.

כפיפות מוחלטת לרבנים: קיימת בשיח החרדי והחרד"לי; פחותה אם כי לאו דווקא מופרכת בקרב אנשי עוצמה יהודית.

התייחסות למוסדות המדינה: עוינת בשיח החרדי ובשיח של אנשי עוצמה; זהירה, חשדנית ומסויגת בשיח החרד"לי.

שלמות הארץ והתיישבות ביו"ש: עדיפות גבוהה בשיח החרד"לי ובשיח של אנשי עוצמה יהודית; אדישות אם כי ללא התנגדות ברחוב החרדי.

שירות בצה"ל: מוסכם על כל שלוש הקבוצות שלחרדים מגיע פטור.

דת ומדינה: מוסכם על כל הקבוצות שעמדת ההנהגה החרדית על גווניה היא הקובעת.

מעמד האישה: כל הקבוצות מתאפיינות בשיח פטריארכלי כוחני. לא במקרה בן גביר דורש להקפיא חקיקה שמאפשרת איזוק אלקטרוני לצורך מניעת אלימות במשפחה.

סוגיית הלהט"ב: חזית אחידה כנ"ל.

כל שלוש הקבוצות מאמינות באמונה שלמה בדיפ סטייט שמנהל את העולם בכלל ואת מדינתנו הקטנה בפרט. אף אחת מהקבוצות אינה מאמינה בדמוקרטיה. מבחינתן דמוקרטיה היא כלי מצוין שאותו המציאו החילונים הלא זהירים, וכעת הגיעה שעת כושר להשתמש בכלי הזה באופן חד־פעמי: לשנות את כללי המשחק כי "אנחנו הריבון" ולבטל את הדמוקרטיה באמצעות הדמוגרפיה.

מטבעות הלשון אצל כל הקבוצות ספוגי אלימות. כל מי שאינו מיישר קו הוא אויב ובוגד, והנייר אינו סובל ביטויים שמשתמשים בהם כלפי פמיניסטיות ונשות הכותל.

שיכרון הכוח והפייסבוק

החרדים שמרו במשך עשרות שנים על הפרדה ברורה בין מה שאומרים בפנים למה שמסבירים בחוץ. נהגו כמנהג נתניהו, שתוכן דבריו באנגלית שלו שונה בתכלית מזה שבעברית. את החילונים דאגו להרגיע ולהבהיר להם כי רצונם הוא אך ורק לשמור על האוטונומיה של הקהילה. שהמדינה תיתן להם את בני ברק וחכמיה, זה הכל.

בתוך המגזר טיפחו ציפיות וחינכו דורות חדשים שלמדו במוסדות נטולי לימודי ליבה במימון המדינה, כי המדינה החילונית היא שורש כל רע, תופעה חולפת שדינה לעבור מהעולם. עד לשנים האחרונות נמנעו מלחשוף חזון זה.

לאחרונה עברו הפוליטיקאים של יהדות התורה ממגננה למתקפה. האוטונומיה והשליטה על הקהילה מובטחות, כעת ניתן לעצב מחדש את המרחב הציבורי ואת מוסדות המדינה. שלי שלי, וגם שלך שלי. סטנדרט משה גפני ויצחק גולדקנופף.

ואילו החרד"ל והימין האנרכיסטי התיישבו לראשונה ליד ההגה. חברי הכנסת של הציונות הדתית ושל עוצמה יהודית לא אומרים שום דבר חדש. הם פשוט מבטאים בפה מלא את מה שנאמר ונכתב חדשות לבקרים בחוגים הרלוונטיים וברשתות החברתיות. הם באו למשול והם באו לדבר. שיכרון הכוח התמזג עם שיכרון הפייסבוק.

זאת מבלי להתייחס לשיח ההזוי של ישראל השנייה אשר השתלט על הליכוד. הימין הממלכתי נשאר בחוץ (סער, אלקין, מתן כהנא), ומי שהצליח לשרוד בליכוד, חושש מלהשמיע את קולו.

בקואליציה הנוכחית אין קול ואין ביטוי לשיח הישראלי הקלאסי. הציבור הכי גדול במדינה, הישראלי שזוכר את חיים טופול ז"ל בתפקיד סאלח שבתי, עושה מנגל ביום העצמאות ומקדש את אחוות החברים לפלוגה, זה ששולח את נועה קירל לאירוויזיון וטומן פתקים בכותל – הישראלי הזה אינו מיוצג בממשלת חרדים־חרד"ל־נתניהו. לראשונה מאז קום המדינה כל הציבור הממלכתי, כולל דתיים ממלכתיים, מצא את עצמו בחוץ.

יש לו נציגים במפלגת השלטון, אבל הם מפחדים. מעמידים פני ביביסטים כפי שאנוסים בספרד העמידו פני נוצרים. יולי אדלשטיין הוא היחיד שמעז להשמיע חצי קול, כי מבחינתו כבר היו דברים מעולם וכבר נרדף על ידי שלטון דורסני. ניר ברקת, ישראל כ"ץ, אבי דיכטר, ואפילו דני דנון, שומרים על זכות השתיקה.

אז מי שמדברים הם טלי גוטליב ושלמה קרעי וצביקה פוגל ובצלאל סמוטריץ'. שר האוצר של מדינת ישראל הופך לפרסונה נון גרטה בוושינגטון, ורבבות מפגינים שנדהמו מהיהירות ומהדורסנות של המנצחים, גודשים את הרחובות. למילים יש כוח.