שמחה ואושר מילאו אותנו כשנולד נכדנו הבכור. זה היה בערב ראש השנה תשס”ד, כלומר לפני קצת יותר מ־19 שנה. המחשבה הראשונה שעברה בלב הייתה שבעוד 18 שנה זה הקטן חייל יהיה בצבא ישראל. אולי עד אז תירגע הארץ “ארבעים שנה”, תיפסק שפיכות הדמים, ואם לא יבוא השלום המיוחל, לפחות קיר הברזל שלנו – הנכד וחבריו לשירות הצבאי - יעשה את שלו. אולי שונאינו ייווכחו לדעת שאין טעם “לשבור את הראש” במאמץ לפרוץ אותו, יניחו את נשקם, יחדלו מזממם.
מאיה ורינה שנרצחו בפיגוע בבקעה הובאו למנוחות; אביהן ספד: "איך אסביר ללוסי מה קרה?"
מסתבר ש־18 שנה חולפות במהירות, בקצב מהיר של “60 דקות בשעה”, או “12 חודשים בשנה”. התינוק היה לילד, הילד לנער, והנער - ללוחם בצה”ל. פניו הקשיחו, גם ישראל שינתה פניה. התבססה, התעצמה, הפכה למעצמה טכנולוגית, משגשגת, מעוררת קנאה. רק דבר אחד לא השתנה – הסביבה הגיאו־פוליטית שבתוכה היא שוכנת.
“הים הוא אותו ים, הערבים הם אותם ערבים”, כביטויו האלמותי של יצחק שמיר, וכמה צדק. נכון, מעגל השלום התרחב. יש לנו כיום הסכמי שלום עם מצרים וירדן, האמירויות, בחריין ומרוקו. אבל השלום הוא קר, תיירים ישראלים נוסעים בהמוניהם בעיקר לאבו דאבי ולמרוקו. תיירים ערבים ממדינות השלום אינם נראים ברחובותינו.
לכאורה, מצבה של ישראל כיום טוב לאין שיעור מזה שהיה לפני 18 שנה, ובוודאי מזה ששרר לפני 60 שנה, עת אני התגייסתי. רק האיומים לא השתנו. האיבה לא דעכה. את מקום הצבאות הלוחמים בנו תפסו ארגוני הטרור. צה”ל ויתר זרועות הביטחון מנהלים כיום מלחמה מסוג שונה – צבא מאורגן מול מחתרות רצחניות ומפגעים “בודדים”, שפועלים נגדנו מעזה, מדרום לבנון, בתוך יהודה ושומרון ובישראל עצמה.
צבא שפועל על פי כללי מלחמה, נתון לבקרה משפטית, לעומת אויב חסר מעצור ומוסר, בלי צלם אנוש. בחוטים מושכת מדינת טרור. איראן מפעילה את ראשי הנחש, מגבירה את קצב פיתוח הנשק הגרעיני שלה, שיעדו בסופו של דבר הוא אחד: ישראל.
18 שנים וחצי עברו, והנכד שלנו, לצד יתר לובשי המדים בצבא, ולצד השב”כ, מג”ב והמשטרה, עומדים במערכה נגד הטרור המתועב, ההולך ומתגבר וגובה מחיר דמים מכל מזדמן בדרך. הרגיעה המיוחלת לא הגיעה. הרמדאן הפך לחג של דמים. חג אסלאמי שבו יוצאים בחג פסח שלנו לדרוס, לדקור בסכינים, לירות במכוניות על נוסעיהן, לשגר טילים על יישובים אזרחיים.
לשם גרימת מספר רב ככל האפשר של נפגעים ישראלים – כל שיטה כשרה לביצוע זממם. המניע הוא שנאה יוקדת, מונעת מקנאה במדינה היהודית ומקנאות אסלאמית קמאית. הביצוע מלמד על אופי רצחני דתי בסגנון דאע”ש, צמא לדם יהודי, ונכונות לשלם על המעשה במוות מיידי. לא כל זממם יוצא אל הפועל. רוב הניסיונות מסוכלים מראש על ידי זרועות הביטחון שלנו, הנהנים לרוב ממודיעין טוב. אבל כל פיגוע (איזו מילה רכה) שיוצא אל הפועל – מזעזע יותר מקודמו. “חזקים” על אם ושתי בנותיה, או על תיירים מזדמנים מחו”ל.
את האש מציתות הרשתות החברתיות שמעבירות מסרי “גבורה” ו”הקרבה” לשבאב, מספרות על שהידים נערצים, שרצחו תינוק, צעיר או אישה – ומיד קמים אחריהם מחבלים חדשים. תבערות חדשות מתלקחות. פעם בירושלים ופעם בגוש עציון, פעם בבקעת הירדן ופעם בתל אביב. כל מקום כשר לרציחה, בין שבשטחים ובין שבגבולות הקו הירוק. כל מעשה אכזרי, בעיקר זה שגבה מחיר כבד, זוכה לתשואות בעזה, במזרח ירושלים ואפילו באום אל־פחם. דמות המחבל המחוסל מופיעה על כרזות מהללות ובתהלוכות מזדהות.
גילויי שמחה נראים גם במדינות שעמן יש לנו שלום, במיוחד בממלכת ירדן, עם המלך הלחוץ שלה. סמוך לגבולנו הצפוני, דוהרים רוכבי אופניים עולזים עם דגלי חיזבאללה, להפגין עליצות “ניצחון”. אינם חוששים שמישהו מהצד הישראלי יתנכל להם. ואצלנו? שוברים את הראש בניסיון לאתר את המפגע – אם לא חוסל בזירה.
מתייעצים, מהססים, חוששים, זוכרים שישנה יועצת משפטית, מתחילים לשקול שיקולים, ולבסוף נמנעים מהנחתת מכה קשה. אחריות יתר, שלא תמיד מתקבלת, בוודאי לא בקרב תושבי עוטף עזה ובקרב יישובי גבול הצפון. לאולפנים אפילו מזמינים תועמלן ערבי רהוט אך מסוכן, אחמד טיבי שמו, שבעזות פנים מתפתל ו”מסביר”. מתחילה פטפטת, צופים פעולת “נקם” (זו ההגדרה ההזויה) ערבית בעקבות חיסול הטרוריסט מכפר קאסם.
גילויי הבנה לטרור הרמדאן. ומעל לכל ובנוסף - ההפגנות נגד הממשלה, נגד החקיקה, אינן נעצרות, מציירות בעיני הערבים את ישראל הדמוקרטית כמתפוררת מבפנים. שסופה קרב. ש־75 שנות קיומה הן די והותר. כל שצריך הוא רק ללוות את תהליך ההתפוררות כביכול בתקיפות אכזריות וברציחות שפלות. בצד הערבי גאים במוות ובשהידים, ואילו אנחנו גאים בחיים ובלוחמינו. והחיים ינצחו.