מכירים את הימים האלה שהיורה דופק על החלון? את תקופת "אחרי החגים"? אני כעת הולכת לקבל החלטות משמעותיות על חיי? (להוריד עשרה קילו בעשרים יום), את הזמנים הללו שבא לכם ללחוץ על כפתור הזמן המדומה ולהתחיל הכול מהתחלה עם מקצה שיפורים מתבקש? להחליט שהשנה אני מחליף (השלימו את החסר), מקבל תוספת שכר בעבודה וכל זה תוך קרוז קליל לקאריבים? כך חשבתי לעצמי. גם אני מכירה. טוב מדיי.



החלטתי שמאסתי. מאסתי באפליקציות הבלתי נגמרות, מהסיפורים האלה ששחזרתי לעצמי בקפה התל אביבי ביום שבת בבוקר עם חברות, מאסתי באנרגיות שהשקעתי בגברים שהיו כעלה נידף בספר חיי (איך לעזאזל הספקתי לחזור על כל הטעויות, להאמין, להתאהב, להתאכזב, לשכב - על הגב, לשכנע את עצמי בבדיות, להשתכנע וחוזר חלילה), איך כל פעם נתתי הזדמנות שנייה ושלישית, למרות שהאינטואיציה שלי התחננה בפניי כמו כלב רעב להפסיק לעבוד על עצמי. איך האמנתי שהוא "עובר משבר גיל הארבעים" ופלוני "ביחסים מורכבים עם ההורים" ואלמוני "לא מתחבר ליחסים מיניים". עד כמה הייתי תמימה? עד כמה חיפשתי אהבה?

עם הזמן התחוור לי שאני לא באמת מחפשת אהבה, אלא פשוט רוצה להיות נאהבת לכמה רגעי נצח. בעצם פחדתי ממחויבות ובשל עובדה זו הפחדתי את כולם. כי אם אני כבר דבקה במשימה - אני עושה אותה בצורה יסודית. הייתי בטוחה שזה טרוויאלי עד מתבקש להגיד אחרי שתי פגישות שאני מאוהבת, לשלוח שירים, לקנות מתנות, להביע תחושות עם מלא אימוג'ים של לבבות ועוד הברקות (ועוד לא התחלתי לדבר על הקלטות קוליות בוואטסאפ של דקות ארוכות).

בינינו? גם אני הייתי בורחת מעצמי 

בעצם לא נתתי לאף גבר שהתחיל להתקרב- להגיע אליי אל שורש הנשמה (איך אמא שלי אוהבת את צמד המילים הללו). תמיד חשתי צורך להרים את הקול, להיות הכי מצחיקה בחבר'ה, לדבר עם תנועות ידיים מוגזמות, לעשות חיקויים, להפגין כישורי זימרה קלוקלים וריקוד (צריך איכשהו להצדיק מקהלה וחוג ריקודי עם מביה"ס עממי),- לכסות על הכאב ולהגיד ש"על השמוליק שלי" (יסלחו לי השמוליקים באשר הם).
 

לאחרונה הבנתי שאני מספיק טובה, כי אני פשוט טובה. אני אשכרה חמודה, אינטליגנטית, מעניינת וכיפית. כן, אנשים רוצים להיות בסביבתי. זה קרה פתאום, בהבזק של רגע. אני לא הבחורה לסיים איתה את הלילה, אני האישה להתחיל איתה את היום. כשהפסקתי להשתדל ולשכנע, פגשתי את הגברים הכי טובים, את האנשים הכי אכפתיים. אולי הם תמיד היו שם, ופשוט לא ראיתי כי הם ישבו בשורות האחרונות בקהל בהצגה של חיי.

הבנתי שכל החתיכים, הדוגמנים, השחקנים, כוכבי האינסטגרם הצבעוניים- נכנסים לתיבת הפנדורה, שהיא בעצם תיבת הפנטזיות, ואולי עדיף לשני הצדדים שהם יישארו שם. לקראת החורף המתקרב והשנה האזרחית שבפתח החלטתי שאני משנה את הסטטוס שלי. אני כבר לא לירון שלפני שנתיים וחצי החלה לכתוב כאן את הטור. עדיין "גרושה בלי בושה" , אבל בשנה הקרובה אדבר על אהבה (מתנצלת מראש בפני גיבורי המקלדת שלא תוכלו כבר לגדף אותי ולומר שאני עובדת במקצוע העתיק בעולם). אם תשאלו אותי, יש לי הרגשה שהיא ממש מעבר לפינה.

שיהיה בהצלחה.