הורות רעילה זה מונח שנזרק לאוויר לא מעט בשנים האחרונות, אף על פי שהוא אינו מונח קליני רשמי. זאת אולי גם הסיבה שלפעמים קשה לדעת מה בדיוק נחשב התנהגות רעילה ומה לא. כמובן שבמקרי הקיצון שבהם מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם מתאפיינת בהיעדר תמיכה מוחלט או בדפוסים מניפולטיביים, קל יותר לסווג את הרעילות.
אבל ברוב המקרים של ההורים הסבירים והמצויים, מדובר רק בהרגלים או התנהגויות מסויימות, שהרעילות שלהן "אפורה" יותר, ועדיין - יכולות לגרום לנזק ממשי לילד או למערכת היחסים איתו. הנה 5 דוגמאות להתנהגויות הוריות נפוצות למדי שעלולות להרעיל את מערכת היחסים עם הילדים.
1. צעקות
אף הורה בטח לא נפל מהכיסא כשראה שהסעיף הראשון ברשימה מתייחס לסוגיית הצעקות. למרות שכולנו יודעים שהן לא מועילות ואף מזיקות, כמעט אף הורה לא מצליח להימנע מהן (מי יותר מי פחות), בטח לא בשנה כמו השנה האחרונה שבה חווינו סגרים עם הילדים שיצרו סיר לחץ מאתגר במיוחד. אבל כשהצעקות הופכות לדפוס תדיר מדי בבית, זה יכול לגבות מחיר קשה מאוד ממערכת היחסים עם הילדים.
יש הבדל גדול בין מקרה חד-פעמי (שגם אחריו יש לקוות יגיע תיקון בסגנון של "אני מצטער/ת שצעקתי עליך. בוא נדבר על זה ברוגע") ובין שגרה של צעקות שיש הורים שמתבלבלים בינה ובין "משמעת". צעקות יכולות להיות כלי יעיל בסיטואציות מסויימות, למשל כאשר ילד עושה משהו מסוכן ויש צורך לעצור אותו או לתפוס את תשומת לבו במהירות. אבל פרט לכך, מחקרים מראים שצעקות אינן אפקטיביות בשינוי התנהגותם של ילדים. מה שהן כן עושות זה להשפיע לרעה על הדימוי העצמי שלהם ולהעלות את הסיכוי שהם יפתחו דפוסים אגרסיביים.
מה לעשות במקום? ליטרלי, כל דבר אחר. תעשו מה שאתם צריכים כדי לפרוק את המתח שנצבר אצלכם ולהגיד את מה שיש לכם לומר לילדים שלכם בטון מכבד ולא בצעקות. גם אם זה יקח לכם כמה דקות, זה בסדר.
2. השוואה בין אחים/אחיות
כשיש בבית יותר מילד אחד קשה מאוד להימנע מהשוואות ומחשבות על הדומה והשונה ביניהם, זה לגמרי טבעי. אבל השוואה בין הילדים יכולה להיות מזיקה גם כשהיא נעשית במינונים קטנים. לכן כדאי לעשות מאמץ אמיתי לא להשוות בין הילדים בקול רם, לא למטרות ביקורת וגם לא בניסיון לעודד או לתמרץ אותם.
באחד המחקרים שבדק את ההשפעה של יחס הורי מבדל (זה השם הרשמי של התופעה - parental differential treatment או PTD בקיצור), השוו החוקרים בין ציוני התעודה של ילדים בכורים וילדים שניים. בנוסף, המחקר כלל ראיונות עם הוריהם של הילדים, כדי לבחון את העמדה שלהם לגבי הכישורים והיכולות של כל אחד מהילדים - בפני עצמם ובהשוואה זה לזה. החוקרים גילו שהציונים העתידיים של הילדים הושפעו מהתפיסות של ההורים שלהם לגבי איזה מהילדים חכם יותר - גם כאשר התפיסות הללו לא התבססו על ציוני העבר.
3. תיוג
בדומה להשוואות, גם תיוג ילדים מזיק להם אפילו כשנעשה בצורה "חיובית" לכאורה. סיווג ילד כ'טוב' או 'רע' יכול להיות נבואה שמגשימה את עצמה ומשהו שילדים יכולים לעבוד חיים שלמים כדי לנסות להתנער ממנו - ללא הצלחה. מומחים מזהירים שגם תוויות חיוביות לכאורה עלולות להיות בעייתיות ועל גבול הרעילות.
כשאנחנו אומרים לילדה "את כזאת חכמה" או "את כל כך אתלטית" אנחנו בעצם משדרים לה שההצלחות או ההישגים שלה נובעים מאיזו תכונה מולדת, לא משהו שהיא הרוויחה או התאמצה בשבילו. ומה זה אומר על המבחן או התחרות הבאה - אם היא לא תצליח באותה מידה, האם זה אומר שהיא לא חכמה או לא ספורטאית טובה? זה מערער את הדימוי העצמי, במקום לחזק אותו.
לכן חשוב שהשבחים שאנחנו נותנים לילדים שלנו יהיו ספציפיים ותיאוריים, ויתמקדו בפעולות ובמעשים שלהם. המטרה היא להתבונן בילדים שלנו ולזהות את הדברים המכוונים שהם עושים כדי להגיע למטרה מסויימת ולציין אותם בקול רם, לתת להם הכרה. כמו למשל: "שמתי לב שמאוד עזרת לאחיך הקטן היום - זה מראה על בגרות, אכפתיות ואחריות". או: "ראיתי שלמדת מאוד ברצינות למבחן שלך מחר - כל הכבוד על המאמץ וההשקעה, אני גאה בך". שבחים ספציפיים כאלה מחזקים את הדימוי העצמי של ילדים ומעודדים אותם לדבוק בהתנהגויות חיוביות.
4. ביטול רגשות
אחד התפקידים הכי חשובים של הורים הוא לעזור לילדיהם לפתח אינטליגנציה רגשית - היכולת לזהות ולתת שם לרגשות שלהם עצמם ושל אחרים. אם יש משהו שמזיק לתהליך הזה, זה כשילד מקבל מההורים שלו מסר שהוא לא אמור להרגיש בצורה מסויימת, או שיש משהו רע באיך שהוא מרגיש. איפה זה מאתגר אותנו ההורים בד"כ? כשהילדים שלנו חווים תגובה רגשית שנראית לנו לא פרופורציונלית לסיטואציה. או במילים אחרות: טנטרום.
להגיד לילד שהוא "מתנהג כמו תינוק" כשהוא בוכה או מפגין רגשות זה פשוט אכזרי ורק יגרום לו להדחיק רגשות ולהתנתק מהסיטואציה. במקום זה, מה שכדאי לעשות זה להם לגיטימציה להביע רגשות וללמד אותם דרך דוגמה אישית כיצד לנהל את הרגשות הללו נכון. נצלו הזדמנויות שבהן אתם עצמכם חווים תסכול ממשהו, והדגימו לילדיכם צעד אחד צעד כיצד אתם מתמודדים עם זה: "אוף, אני ממש מתוסכלת כרגע מזה ששכחתי לעשות משהו חשוב. אני אקח לי כמה דקות לנשום ולהרגע, זה בד"כ עוזר לי. ואחר כך אני אנסה לחשוב איך אני יכולה לפתור את הבעיה".