השגרה חזרה והחופש הגדול עבר. ההורים המרוטים, עם העיניים המותשות והמבט הרדוף, נשמו לרווחה. הסדר הושב על כנו. הימים חזרו להיות ימים, והלילות, הלילות סוף־סוף נהיו שקטים. ממש שמעתי שוב את הזמזום החלוש של המקרר. לא עוד צעקות "עמית, תהרוג אותו! עמיייית" מהחדר שממנו יצא להצטייד בכל כמה ימים גבר נאה, שבתחילת החופש היה ילד מתוק בן 12. לא עוד צעדים של גורי אדם בשלוש בלילה ורעש קיווצ'וץ' שקיות החטיפים במטבח. שקט. דממה. רק הגוזל הקטן בן ה־6 עדיין מתגנב לו למיטה שלי לפנות בוקר.



אני יודעת, אני יודעת. בגילו הוא כבר לא אמור. אבל הרי אף אחד לא נשאר לישון עם אמא שלו עד גיל 18, נכון? ואם אני יכולה להרוויח פה זמן ולהתכרבל עם האפרוח עוד קצת, אני בעד. אני ילדתי אותו. זכותי.
לפני שבוע וחצי הוא עלה לכיתה א', התחיל את הדרך הארוכה בתוך מערכת חדשה וגדולה. נכנס לעולם שבו ימדדו אותו וייתנו ציונים, שבו הוא צריך לפלס לבדו את הדרך כדי להיות שייך, כדי ליצור לעצמו חברויות, כדי לדעת לעמוד על שלו ולהתמודד עם הצלחות וגם עם כישלונות. 

ואין שם את מאיה הגננת כדי לתת חיבוק ונשיקה כשייפול, ואין שם את אמא לבכות לה על הכתף כשמישהו יעליב או ייתן מכה. הוא צריך להסתדר בכוחות עצמו. והמחשבה הזאת קשה.
 
אבל בכל פעם שנאלצתי להיפרד מהילדים שלי - בין אם רק לאחד מהלילות שבהם הם ישנים אצל אבא שלהם ובין אם הפרידה הייתה ארוכה יותר כי נסעתי לחופשה או כדי לעבוד - הזכרתי לעצמי שאני מכינה אותם. בכל פעם קצת. לחיים.
 
בדיוק לרגע שבו אני צריכה להפנות את גבי ולהתרחק, להשאיר אותם בגן, עם בייביסיטר, או כמו לפני כמה ימים, בבית הספר החדש, ולתת להם להתמודד. ואין אמא שלא מכירה את הרגע הזה, שבו הבטן מתהפכת וכל החושים האמהיים צורחים לך להסתובב על עקבותייך, לרוץ אליו חזרה, להרים אותו על הידיים ולברוח משם כמו אישה משוגעת.
צילום: אינגאימג'
צילום: אינגאימג'

אבל המשכת ללכת כמו גיבורה, נכנסת לאוטו לבד וניגבת את הדמעות. וידעת עמוק בפנים שעשית את הדבר הנכון. כי החיים שלנו רצופים ברגעים כאלו, ולעתים הסיטואציה בשליטתנו, אבל כל כך הרבה פעמים לא. ואנחנו לומדים תוך כדי תנועה, תוך כדי החיים, להתמודד. 

ואף אחד מאיתנו לא באמת קיבל את המדריך המלא להכלת תסכולים; עם חוסר האונים ואי־היכולת לשלוט במה שקורה, עם היכולת לדחות סיפוקים, להבין שיש רגעים שבהם הבחירה היא בין להשלים עם המצב ולהמשיך הלאה חזקים לבין ליפול לתהומות. וכל מה שנותר לנו הוא לפנות לאדם הכי קרוב אלינו, זה שנמצא איתנו תמיד, היחיד שבאמת יוכל להרים אותנו מהתחתית, והוא לא אמא, אלא - וסליחה על הקלישאה - אנחנו. 

ומי כמוני יודעת, ללמד אותם להתמודד בכוחות עצמם עם הקשיים זאת המתנה הכי טובה שאוכל להעניק להם. אלו כלים שהם יכולים לרכוש רק מתוך ניסיון, ואין שום דרך אחרת. תאמינו לי, ניסיתי את כולן. ואני מאמינה בהם. שיצליחו בלעדיי. וזאת כנראה הפואנטה. כי כשהם רואים שאני מאמינה בהם, הם לומדים להאמין בעצמם. וזאת בעצם המטרה שלנו, לא? לגדל את הילדים שלנו להיות אנשים עצמאיים, מצליחים, לא תלויים, מאושרים. והם חייבים להאמין שהם יכולים. גם אם זה אומר שאמא ניגבה את הדמעות באוטו אחר כך. לבד. 

כבר התחילה כיתה א', ובינתיים, עד שיהיה גדול, אני מחבקת עוד קצת את האפרוח בן ה־6 שהגיע למיטה שלי בשלוש בלילה ומקשיבה לזמזום החלוש של המקרר.