אני גרה במרכז ויש לי שלוש בנות, בנות 10, 8 ו־4. גם אני בחרדות גדולות כמו כל המדינה, מנסה לא לשדר את זה לבנות אבל כנראה שאני לא מצליחה, אני רואה שהן מפחדות הרבה פעמים ובודקות את הדלתות, בודקות שכולן בסדר. אני שומעת אותן עושות את זה באמצע הלילה. אני רואה אותן קמות, מציצות והולכות לישון. הן שואלות מתי אבא חוזר כדי שלא יהיו לו טילים. איך עונים על שאלות קשות כמו האם יגיעו מחבלים, האם הממ"ד מספיק בטוח? אני בעצמי מאוד מפוחדת ואני לא יודעת להעביר להן את הביטחון.

"אתן לך סוג של תבנית או נוסחה: האם יגיעו מחבלים? התשובה היא שלפה הם לא יגיעו, שזה לא יכול לקרות. יכול להיות שהגדולות שואלות את השאלות כי יש להן פיסות מידע. את עונה להן בכנות, תני להן את האמת. את התיאורים הילדים והילדות לא צריכים לשמוע. צריך להסביר שהמחבלים היו רק בשטח שמאוד קרוב לגבול, הם באו ולא הצליחו להתקדם הרבה, הדפו אותם האנשים הגיבורים ועכשיו הצבא שם – אין סיכוי שלפה הם יגיעו. תוסיפי שאנחנו נהיה בטוחים, יש ממ”ד".

"היכולת להרגיע אותן תבוא כשתצליחי לשים על עצמך סוג של מסיכה, כשאת מסתכלת על הילדות ושמה עליהן מסיכה של הגנה, עולים כל מיני רעיונות. את חייבת לייצר לעצמך בועות של רוגע, אני רואה המון הורים ומנסה להרגיע. את צריכה לייצר את הבועות הללו, שידחקו את הצער שלך, את הבהלה. תראי סרטים, שחקי עם הבנות, תבשלי, תקריבי קיר בחדר כדי לצייר עליו. אחרי המלחמה תצבעי אותו. מתוך זה, גם יצאו לך תשובות. זה מה שהילדות צריכות לשמוע. התפקיד העיקרי כרגע הוא לאפשר להן לישון בשקט בלילה, אז אגיד מה שנדרש", מייעצת דליות.

השבועיים האחרונים היו קשים. אנחנו גרים באשקלון, אני, בעלי ושלושה ילדים. הבן הגדול בן 11, הבנות בגילי 5 ו־3. המון בומים, שני רחובות לידנו הייתה נפילה, ריח של שרוף באוויר. בני הבכור עסוק בענייניו, על המחשב רוב היום, אבל שתי הבנות לא מפסיקות לנדנד והן לא כאלה בדרך כלל. אנחנו רצים הרבה למקלט, אני עייפה מאוד ואין לי כוח פיזי ונפשי. אני מרגישה ממש קושי: מה לעשות עם הקטנות? בעלי עובד בבית, אני בבית והן לא מוכנות לעזוב לי את הרגליים. עייפתי.

“זה כל כך נורמלי ומובן. הגדול מניח להורים והקטנות עושות בדיוק הפוך. כיוון שהן בחרדה ואין להן עוד איך להרגיע את עצמן, הממ”ד הצמוד הוא אמא שלהן, היא אמורה למלא את הצרכים. הצרכים של הבנות בזמן הזה מסתכמים בעיקר בתחושת ביטחון. את כן יכולה להרשות לעצמך לומר לבנותייך 'לא'. תגידי להן שאת עייפה, שאת נחה, שאת לא עונה ורוצה כמה דקות של שקט".

"תגידי שאת שומרת עליהן, וגם שומרת על שקט כרגע", מוסיפה המומחית. "אמא נחה. בתוך הכאוס והבלגן, תוך כדי שאת מחבקת את הבנות, תלמדי אותן שאת גם דואגת לעצמך. תגידי שאמא צריכה לנוח. את לא יכולה להרשות לעצמך להגיע למקום שבו את מתפרקת, בסוף תגיעי למצב שבו לא יהיה לך כוח לרוץ למקלט. את חייבת לשמור על הכוחות שלך, וזה יהיה על חשבון מה שהבנות רוצות”.

יש לי שלושה ילדים בני 4, 6 ו־8, הם בבית איתי כמו כולם. למרות שנפתחו המסגרות, אני לא מסוגלת לשחרר ולתת להם ללכת. אחת מהמסגרות קרובה לבית ועוד שתיים קצת רחוקות ממנו. נכנסו לי סרטים שמה שקרה בדרום יכול לקרות גם במקום מגוריי, שפתאום יפשטו על אחד מבתי הספר שלהם. אני מדמיינת שאני בבית ופתאום מודיעים על חדירה באחד מבתי הספר של הילדים, ואני לא יכולה להתקרב לשם. לא משנה שיגידו לי כמה יש אנשי ביטחון בחוץ, אין לי אמונה.

"מה שעובר לך בראש הוא הרגע שאת אוספת את כולם. את לא פוחדת מהדרך לשם או מהדרך חזרה, אלא מכך שלתוך בית הספר יבואו מחבלים. בית הספר של הילדים שלך הוא לא גדר שאפשר לפרוץ, זה מבנה שכרגע עוטפים אותו אנשי ביטחון. יש לנו ארבעה אנשים עם נשק שמסתובבים סביב בית הספר, ארבעה אנשים שכל הזמן מפטרלים. זה לא דומה למה שהיה בעוטף עזה. שם אנשים ישנו בבית, המצלמות של התצפיתניות הושמדו, והיו קילומטרים שהיה אפשר לחדור מהם. זה לא אותו מצב".

"כדי לא לפחד, אנחנו צריכים לפרוט את הפחד", אומרת דליות. "הפחדים נורמליים, וגם פה הזמן יעשה את שלו מבחינת הפחדים שלך. אז תשלחי רק את זה עם המסגרת הקרובה, יכול להיות שאם יעבור עוד יום ועוד יום ורמת החרדה תרד, אולי בשלב מסוים תצליחי לשחרר ולשלוח אותם. אני מכניסה לעצמי למוח מחשבות אחרות”.