אני אמא לילדה בת שנתיים ולתינוקת בת חמישה חודשים. בשנים האחרונות אני מתמודדת עם חרדה ודיכאון לפרקים. בהתחלה הייתי נוטלת טיפול תרופתי, אבל כיום מאז הלידות אני בעיקר נעזרת בשיחות עם אשת מקצוע. רוב הזמן אני בסדר, אבל כל כמה שבועות יכול להיות איזה משהו שישבש אותי. אני מרגישה כאילו אני נאטמת, שותקת הרבה, יכולה לבכות המון. בחיים לא צעקתי על הילדות שלי, אבל אני בהחלט מרגישה שהן לא מקבלות את המקסימום ממני בזמן הזה. אני בחופשת לידה, וכשאני בבית יותר מדי אני נכנסת ללופים, ואני מפחדת שהילדה הגדולה תתחיל לחקות אותי, או אפילו לנצל את המצב. איך לדעתך אוכל לנהל את הסיטואציה הזו בצורה טובה יותר גם כשאני פחות תפקודית?

“קודם כל, חשוב שתבדקי מה עוזר לך לתפקד יותר טוב. אם ברור לך שבשביל לצלוח את האפיזודה הבאה את צריכה לצאת לעבוד, אז תעשי את זה כמה שיותר. ככה כשהילדות יגיעו בשעה 16:00 או 17:00 הן ימצאו בבית אמא בתפקוד גבוה כמה שרק אפשר. נקודה נוספת שחשוב להתייחס אליה היא נוירוני המראה שלנו – הנוירונים הללו מאפשרים הזדהות ואמפתיה עם האחר. זאת אומרת, שכשהילד מסתכל עליי זה חוזר אליו, כמו מראה שמשקפת אותי. נניח, את עושה פרצוף עצוב, הילד רואה אותך ובאותו הרגע הוא מחקה את הפרצוף שלך.

אגב, חשוב לראות את העומק של זה גם מבחינה ביולוגית - נשים וגברים שעושים הרבה מאוד בוטוקס – רמת האמפתיה שלהם יורדת. למה? כי הבוטוקס מחזיק את השרירים. הם רואים אנשים עצובים, והנוירונים עובדים, אבל השרירים לא מצליחים להגיב לזה. ברגעים שאת מרגישה פחות טוב, עלייך לתווך את זה במלל לילדות. תוכלי להגיד ‘אוי. אמא פתאום עצובה, אבל עוד רגע זה יעבור לי. את לא צריכה להיות עצובה, אבל אולי תחשבי איך להצחיק אותי ולשמח אותי?’. יכול להיות שאנשים ירימו גבה, ויגידו ‘זה לא פייר, את נותנת לילדה תפקיד’, אבל זה תפקיד שהיא תיקח אותו בלאו הכי. היא הולכת לגדול עם אמא שסובלת מחרדה ודיכאון, וזו המציאות שלה. אני רוצה שהילדות ידעו שאמא לפעמים עצובה, וזה לא קשור אליהן בכלל.

ילדים, במיוחד בגיל של הבת הגדולה שלך, הם אגואיסטים על סף נרקיסיסטים, וזה ה־א’־ב’ של ההישרדות שלהם. הם אמורים לדאוג לעצמם וכל העולם שלהם סובב סביבם. ברגע שהיא רואה אותך עצובה ולא יודעת למה, היא תחשוב שהיא עשתה משהו שגרם לך להיות עצובה וחולה שלושה ימים. לכן זה חייב להיות מדובר. היא לא צריכה עומק, לילדים אין תפיסה מופשטת. היא רק צריכה לדעת שפעם בכמה שבועות אמא שקטה וקצת עצובה, אבל אף אחד לא אשם. היא תשאל שאלות, ובהתאם לגיל שלה אפשר להגיד ‘אנחנו לא יודעים למה אמא עצובה’.

אני מבינה שיש לך דאגות שאולי הילדה תנצל את זה, אבל לתפיסתי כדאי שתשחררי את עצמך מהדברים האלה ותטפלי בשתי הבנות הקטנות שלך באהבה, בחיוך וגם עם הגבלות. תעשי את העבודה החינוכית כמו שצריך בידיעה שאת גם שוקעת. אנחנו לא יכולות לדעת איך הילדה תגיב. ברגע שתרגישי שהיא מנצלת את זה תחשבו איך להגיב ומה לעשות בהתאם למצב. אני ממליצה בחום שתפנו לקבלת הדרכת הורים שתסייע לכם בסיטואציות ספציפיות עם הילדה”.

בכל פעם שאני מציעה לבת שלי בת ה־10 ללכת לחוג או לאיזו סדנה היא קודם כל אומרת "לא בא לי", ומסרבת ללכת. מדובר בילדה שמתמודדת עם השמנת יתר, ואני ממש נאבקת בה בכדי שתצא החוצה מהבית ותעשה עוד דברים חוץ מלשבת מול המסך. כשאני מתעקשת איתה היא כן הולכת, ואז כשאני מחזירה אותה ושואלת איך היה לה היא טוענת שהיה כיף. מה דעתך?

“לתפיסתי תמשיכי לעשות כל פעם את אותו הדבר, ואל תוותרי לה. מי יודע יותר טוב ממך מה טוב לה? להיות בבית מול המסך או ללכת לחוג? המאבק הזה קשה, אבל זה אחד מהתפקידים שלך. את מרגישה שקשה לה להניע את עצמה? אז כרגע את זו שמניעה אותה. כשהיא תהיה גדולה יותר בשנות ה־20 שלה או כשהיא תחיה לבד, היא תצטרך למצוא בעצמה את הפתרונות, אבל כרגע זה חלק מאחריותך. החוכמה היא למצוא את הדברים שיגרמו לכך שהיא תמשיך ללכת מיוזמתה גם אחר כך”