בני בן ה־4 משתמש בטאבלט ללא הכרה. הוא מוותר על טלוויזיה, על משחקי מכוניות ואפילו על סיפור לפני השינה, ומעדיף משחקים בטאבלט עד שהוא נרדם. ניסיתי להרגיל אותו למשחקים אחרים שימלאו את זמנו, אבל הוא כל הזמן מתעקש על הטאבלט ואני מתייאש. מה דעתך?
“ברגע שאתה מתייאש ונותן לילד את מה שהוא רוצה, למה יש לך ציפייה שהוא יפסיק ללחוץ עליך? הרי בסופו של דבר אתה נשבר ונותן לו לשחק בטאבלט. מעבר לזה, ילדים לא אמורים להירדם עם טאבלט ולא עם טלוויזיה, זה דבר רע מאוד. הבן שלך נמשך להתעסקות עם הטאבלט כמו המון ילדים ומבוגרים אחרים, פשוט כי זה ממכר. ומה גם שבפייסבוק ובגוגל יש תוכנות בינה שלומדות את ההתנהגות שלנו וגורמות לנו להתמכר למסך עוד יותר.
ילד בן 4 צריך להיות מול מסך לא יותר משעה וחצי ביום, ואתה, כאבא שלו, אמור לא לתת לו להיות מול המסך מעבר לכך. תלמד לשאת את התסכול שלו - הוא יגיד לך שאתה אבא רע, יצעק, יבעט ויזרוק דברים, אבל אם תהיה בטוח בעצמך ונחוש, הוא לא יקבל את הטאבלט. אני רוצה שתבין שזה לא תלוי כלל בילד, האחריות היא כולה שלך. כל זמן שאתה פוחד מתגובת הילד, אתה לא מבצע את תפקידך כהורה בצורה נכונה וזו הבעיה".
אני אם לילדה בת שנתיים, שמאז שהתחילה לאכול מזון מוצק היא למדה לזרוק אותו על הרצפה. כשהיא עושה את זה, היא מתנהגת כאילו אוכל זה משחק: היא מסתכלת עליו, זורקת אותו וצוחקת. מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את התנהגותה?
“הילדה הקטנה שלכם קלטה במקרה שלזרוק אוכל על הרצפה גורם למצב שבו היא מקבלת המון התייחסות מהסביבה שלה, בגלל זה אגב היא מחייכת וצוחקת בכל פעם שהיא עושה את זה. ברור שהיא עושה את זה לא במודע ולא במזיד, זריקת האוכל על הרצפה הפכה אצלה לסוג של התניה. יש פה משוואה ביחסים שלה עם אמא ואבא: אני זורקת אוכל, אז אני זוכה לתשומת לב. הדרך היחידה שתגרום לבת הקטנה שלך להפסיק לזרוק אוכל היא שתדברי איתה פעם אחת ותגידי לה: ‘נכון שאת אוהבת לזרוק אוכל? נכון שבכל פעם שאת עושה את זה אנחנו מסבירים לך ומדברים איתך ולפעמים אפילו מעירים לך? אז תדעי שיותר אנחנו לא נעשה את זה, מתוקה. אנחנו יודעים שאת חכמה ויודעת בעצמך לא לזרוק אוכל על הרצפה, וכשאת תרצי ותחליטי, לא תעשי את זה יותר’.
שימי לב: כשאת אומרת לה משפט כזה, את גם נותנת לה כוח וגם לוקחת לה את הרווח שיש לה מלזרוק אוכל. אם היא תזרוק אוכל שוב על הרצפה, תתעלמי. קומי, תזרקי את האוכל לפח ותמשיכי לדבר על מה שדיברת לפני כן כאילו כלום לא קרה. לאחר 5־6 ארוחות שבהן היא לא תקבל יחס על זריקת האוכל על הרצפה, יש סיכוי גדול שהיא תפסיק לעשות את זה. תזכרי שאנחנו לא במלחמה עם הילדה, ובסופו של דבר את רוצה ללמד אותה. כדי לעשות זאת, את צריכה לייצר לה חוויה הגיונית, לא משפילה וקשורה למה שהיא עושה. אם יום אחד הילדה לא תזרוק אוכל בארוחה, תגידי לה ‘וואו! ידעתי שאני יכולה לסמוך עלייך שלא תזרקי!’. אם אחרי שנייה היא כן תזרוק, תגידי לה ‘אוי, חבל’, בלי להסתכל לה בעיניים. זה הפטנט, לשנות לגמרי את ההתנהגות שלך כהורה ולהפסיק את הרווחים שלה מההתנהגות הזו. בהצלחה".
בתי בת ה־8.5 היא ילדה חברותית מאוד ותמיד עסוקה בשאלה למה החברה הכי טובה שלה לא מחשיבה אותה ככזאת. הדבר מעציב אותה מאוד, ובכל פעם שהיא פונה אלי אני לא יודעת מה להגיד לה. כיצד אני יכולה לעזור לה?
“הייתי ממליצה לך להיות איתה כנה ואמיתית, ובפעם הבאה שהיא תדבר איתך על זה תשאלי אותה: ‘ילדה מהממת שלי, מה זה מלמד אותך?’. כשתגיעו בסופו של דבר יחד לתשובה, תאמרי לה שלפעמים אנחנו יכולות ממש לאהוב מישהו, אבל זה לא אותו הדבר אצלו. שימי לה מראה ותסבירי לה שזה דבר שיכול לקרות, כדי שלא תהיה לה ציפייה כזו. התובנה הזו לא תמנע את התחושה שהיא חשה, אבל בזכותה את תגרמי לה 'לעלות כיתה' מבחינה רגשית ולמנוע תסכולים בעתיד".
ערכה: עדן בן ארי