אני אמא לילד בן 9.5 שמסרב להכין שיעורי בית, ובחודשים האחרונים המורה מתלוננת שהוא בכלל לא מקשיב לה ולא משתף פעולה בשיעורים. לפני כמה ימים הייתי בבית כשהוא למד בזום, וממש ראיתי שהוא פיהק, קם כל שנייה מהכיסא. ניסיתי לעשות איתו שיעורי בית פעמיים, אבל הוא לא משתף פעולה. איך עלינו להתמודד עם המצב הזה?

"יש ילדים שפורחים בזום, ויש כאלה שלא מצליחים למצוא את עצמם. אני רוצה שתשאלי את עצמך אם יש לו קושי. יכול להיות שהוא לא רואה טוב, לא שומע טוב, אולי הוא לא מסתדר עם המורה או עם אחד הילדים בכיתה. מאוד יכול להיות שמדובר בהפרעת קשב, אבל ככה או ככה כדאי מאוד שתפנו לאיש מקצוע ותנסו להבין מה המחסום של הילד. מעבר לזה, תגידי לו שאת חוזרת לעשות איתו שיעורי בית. תקבעי שעה קבועה כל יום ותגידי לו כמה דקות לפני זה שיבוא לשבת איתך על שיעורי הבית, אפילו חצי שעה.

גם אם הוא לא בא, אל תפסיקי לנסות. לילד אין הרגלים, ואת חייבת לעזור לו לייצר אותם מחדש ולהכניס בו מוטיבציה. התפקיד שלך הוא ללמד אותו איך ללמוד. אחרי כמה שבועות שבהם תעבדו יחד, פתאום תקומי ותלכי לכמה דקות ותראי את התגובה שלו. אחרי כמה ימים שוב תקומי רגע ותגידי שאת חייבת לעשות שיחת טלפון חשובה של העבודה, ותראי איך הוא מסיים עוד משימה לבד. זו הדרך הכי טובה להקנות לו הרגלים מחדש".

ב בתי הבכורה, בת 13.5, הייתה תמיד תלמידה טובה ושקדנית. היא נהגה לרקוד ארבע פעמים בשבוע, הייתה נפגשת על בסיס קבוע עם חברות ושומרת על שגרת חיים מלאה ומאוזנת. מאז שהחלה תקופת הקורונה, הבת שלי החלה להיות ערה בלילות ולישון במהלך היום. היא לא מתפקדת כתמול שלשום, לא אוכלת כמו שצריך ולא מתקשרת איתנו. אני מרגישה שאני מאבדת אותה, וכל השיחות שניהלתי איתה לאחרונה לא עוזרות. להפך, אנחנו רבות ומתווכחות. מה עלינו לעשות?

"התקופה הזו היא תקופה איומה עבורנו, אבל גם עבור המתבגרים שלנו. הם מתמודדים עם קשיים רבים מאוד מבחינה אישית, לימודית וחברתית. יש יותר חבר'ה שערים בלילות וישנים בימים, יש יותר חבר'ה שפונים לאלכוהול ולסמים, וכאלה שאפילו זורקים נפצים בלילות מרוב שעמום. הילדים האלה משועממים, והם מרגישים שהפקרנו אותם. החלק הכי חשוב בגיל ההתבגרות הוא האינטראקציה עם החברים - הרי לימודים הם תמיד יוכלו להשלים אחר כך, ובגרויות אפשר לעשות גם אחרי הצבא.

נכון, יש פערים ואני לא מזלזלת בזה, אבל עדיין מדובר בשבר מאוד גדול עבורם. זה לא רק שאת מרגישה שאת מאבדת את הילדה שלך, זו גם היא שמרגישה שהיא מאבדת את עצמה. במצב כזה האחריות שלך היא לייצר איתה תקשורת אחרת - המתבגרים שלנו כבר יודעים מה נגיד להם, האג'נדה שלנו ברורה להם, והם יכולים להשלים את המשפטים שאנחנו אומרים להם.

לכן, במקום לשאול אותה למה היא לא אוכלת או למה היא לא לומדת, תגידי לה שאת מתגעגעת אליה מאוד ורוצה לאכול איתה משהו שהיא ממש אוהבת. שתפי אותה בדברים שקורים לך ביומיום, בקשי ממנה עזרה בתחומים שמעניינים אותה - תסבירי לה שאת כל היום בבית ואת מאוד רוצה לעשות כושר וחשבת להתחיל לרקוד בבית. תשאלי אותה אם היא יכולה ללמד אותך איך מתחילים או אפילו לעזור לך עם הפלייליסט בסלולר.

אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא יהיו כל היום במסכים ולא יהיו מנותקים מאיתנו, עלינו ליצור אצלם מוטיבציה אחרת. כלומר אם ילד אוהב לצייר, אנחנו ניתן לו קיר שלם בבית לצייר עליו. אם ילד אוהב לבשל, נכניס אותו למטבח וניתן לו להכין אוכל. אפשר גם להציע לו למכור לשכנים עוגות ותבשילים. העיקר שהילדים לא יהיו צמודים כל היום למסכים.

אל תיבהלי מהצעקות של בתך, אל תתייאשי מהמריבות ואל תוותרי עליה. בתקופה המורכבת הזו אין לנו את הפריווילגיה להגיד לילדים: 'תעשה מה שאתה רוצה'. כשאומרים לילד משפט כזה, זה גורם לו להרגיש שאנחנו מוותרים עליו, וזה לא הדבר לעשות. תמצאי מה יכול לחבר ביניכן ותלמדי לתקשר איתה מחדש, גם בתקופת המשבר".