בני הבכור בן ה־6 הוא חלק מחבורה גדולה של חברים, שמבלים שעות רבות יחדיו. אני מרגישה שבני תפס את התפקיד של ליצן החצר. הוא מאוד דומיננטי, מלהיט וסוחף את כולם אחריו, אך לעתים הוא גם גורר אחריו ילדים למעשי שובבות, והוא אינו מבחין כאשר הוא עובר את הגבול. מה עליי לעשות כדי ללמד אותו מתי נחצה הגבול?
“הסיטואציה שאת מתארת היא סיטואציה מוכרת מאוד. אכן, בין חברים, כל אחד בוחר לעצמו תפקיד שהוא מגלה שעושה לו טוב, בין שמדובר בתפקיד של המצחיק, בתפקיד של המנהיג או כל תפקיד חברתי אחר. בנך לקח את תפקיד ליצן החצר, והוא עושה בו שימוש על מנת להעלות את קרנו בעיני עצמו, כי הרי אם הוא מספר בדיחה וכולם צוחקים, אין ספק שהוא מרגיש טוב מאוד לגבי זה. עם זאת, נשמע שלעתים הוא חוצה את הגבול, וברצונך ללמד את הילד לגלות מתי הוא מגזים, ומתי עליו לעצור.
"על מנת לעשות זאת, עלייך להתערב. כמובן, כל עוד את לא נמצאת במפגש החברתי עצמו את לא יכולה לעשות דבר, וניתן להאמין שאם הוא יעשה מעשה מוגזם לא בנוכחותך, אז מישהו יעיר לו ואז הוא ילמד. אבל אם את כן נמצאת בסביבה, ואת רואה שהוא עושה מעשה שחוצה איזשהו גבול, אז את צריכה להיכנס לתמונה. ההמלצה שלי היא בראש ובראשונה לנהל איתו שיחה על כך, עוד בטרם הוא נפגש עם חברים, ולהסביר לו שאת יודעת שהוא מאוד אוהב להצחיק את החברים שלו, ואת מאוד שמחה שהוא אהוב ומקובל, אך מדי פעם את רואה שהוא מגזים – הבדיחות שלו כבר לא מצחיקות או שמעשי הקונדס שלו הופכים להיות מעשים לא ראויים, ולכן מתוקף תפקידך כאמא שלו, את רוצה ללמד אותו מתי הוא עובר את הגבול, וכאשר תראי שהוא מבצע מעשה מוגזם את תתערבי ותפסיקי אותו.
"ואכן, מאותו רגע, אם את נמצאת בסביבתו בעת מפגש חברתי, ואת רואה שהוא מתאמץ להצחיק או שמעשה הקונדס שלו הופך למוגזם, את ניגשת אליו ומסבירה לו שזה בדיוק המקום שבו הוא עובר את הגבול, ועליו להפסיק. ההתערבות שלך היא לטובת הילד ולמענו, שכן את לא רוצה להביא אותו למצב שבו הוא עושה מעשים לא ראויים. בשלב זה, הילד עדיין לא מצליח להבין בעצמו את הגבולות האדומים, ולכן את מייצרת אותם עבורו, עד שהוא ידע להבדיל בין מה שראוי לבין מה שלא”.
אני אבא לילדה בת 8, שעוברת לבית ספר חדש. היא תצטרך להגיע לשם בהסעה והיא כמעט אינה מכירה אף אחד מהילדים שילמדו איתה. אני חושש מאוד מהשינוי בחייה של בתי. אני מרגיש שאין לי שליטה על מה שהיא תיחשף אליו מחוץ לבית. כיצד אני יכול לייצר ביני לבינה יחסי אמון, כך שהיא תרגיש בנוח לספר לי על כל דבר שיקרה לה?
“התחושה שאתה חווה בלבך היא דאגה, וכמובן, מדובר בתחושה טבעית מאוד שכל הורה מרגיש כלפי ילדיו. הדאגה שלך אט־אט נצבעת גם בהבנה שככל שהזמן עובר, אתה מאבד שליטה על מציאות החיים של בתך. כאשר בני היה בן 4, הוא עלה על אופניים עם גלגלי עזר ונסע מסביב לבניין. ברגע מסוים ראיתי אותו, אבל פתאום הוא נעלם מאחורי הבניין.
כעבור 15 שניות הוא יצא בצד השני וראיתי אותו שוב, אבל במהלך השניות הללו שבהן הוא נעלם מעיניי, הבנתי שלילדים שלי יהיו חיים ומציאות שאני לא אהיה נוכחת בהם. בחיים הללו הם ייפלו, ייפצעו, ייפגעו וייעלבו, ואני לא אהיה שם לעזור להם. לכן הדבר היחיד שהורה יכול לעשות למען ילדיו הוא לפתח בהם חוסן פנימי, כך שאם חס וחלילה הם ייפגעו, הם יוכלו לשמור על בריאותם הנפשית וירגישו בנוח לבוא ולספר על כך לאבא ואמא. על מנת לייצר את האמון הזה בינך לבין בתך, אני מאמינה שחשוב מאוד לנהל שיח פתוח לקראת המעבר לבית הספר החדש, וגם בכל שלב עתידי בהתבגרות שלה – שיח פתוח שאינו צבוע בפחדים. פעמים רבות כאשר ילדינו עומדים בפני שינויים, אנחנו רק מלמדים אותם להיזהר, אך חשוב גם ללמד אותם להתרגש, לצפות לשינוי החדש בכיליון עיניים, וליהנות מהדברים שהעתיד יכול לזמן להם”.
עריכה: ג’וני דוב