בני בן ה־8 סובל מחרדה מטורפת מגנבים. הוא כל הזמן בטוח שגנבים יכולים להיכנס אלינו הביתה, וגם כשהסברתי לו באריכות שיש לנו שמירה הדוקה על היישוב ושומר שבודק את כל הרכבים בכניסה, זה לא הצליח להרגיע אותו. אני ממש מודאגת. מה דעתך?
"כשילדים ממש פוחדים ממשהו, אחד הדברים הראשונים שאנחנו יכולים או אמורים לעשות הוא לא לטפח את הפחד הזה ולא להזין אותו. מה שאומר שאם הילד אומר לך שיש גנבים, את צריכה להיות איתו מאוד קצרה ולא להרבות בהסברים. לצורך העניין, אם בכל פעם שהילד יבוא ויגיד לך שהוא מפחד כי עלול לבוא גנב, תפתחי במסע הסברים ותאמרי כמה הוא לא צריך לפחד כי יש שומר, אז זה יזין את הפחד שלו. אם הילד בא ואומר לך שהוא מפחד כי הוא שמע רעש ולא יודע אם יש שם גנב או לא, אז את בהחלט יכולה להגיד לו בקצרה שאת סומכת על השומר, ושאת מוכנה לבוא לבדוק איתו אם אין.
"אחרי שתבדקי איתו תחזרי לעניינייך, ואם הילד יבוא שוב ויגיד שהוא פוחד מגנבים, תגידי לו בטון קצר וענייני, תוך כדי שאת מכבדת את הפחד שלו ולא מזלזלת, שאת יודעת שאין מה לפחד מגנבים כי הכל סגור ונעול. אם הוא ממש מבקש שתבואי שוב, אז תבואי איתו לחדר ותראי לו שאין מה לפחד ושהכל בסדר. אם הוא יבקש שתישארי איתו, תגידי לו שאת לא יכולה כי יש לך הרבה דברים לעשות בבית, אבל אם הוא רוצה הוא יכול לבוא איתך. מעבר לזה, חשוב לזכור שחרדה היא לעתים דבר גנטי - אם את מגלה שהילד חרד מעוד דברים ושבקרב בני המשפחה המורחבת שלו יש עוד אנשים שמתמודדים עם חרדות, זה דבר שמצריך טיפול. חשוב שתפנו לקבלת עזרה מקצועית ולכו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים המתמחה בחרדות".
אני אב לשלושה. בתי האמצעית בת ה־3 היא ילדה מאוד שקטה ומופנמת. היא לא אקטיבית במשחקים עם חברים, והגננת תמיד צריכה לגייס אותה לפעולה. הילדה עדינה ושברירית, ואנחנו מזהים אצלה רצון לקבל אישור - אפילו באכילת ממתקים שהיא מקבלת מאיתנו. לאחרונה אני וזוגתי ממש מודאגים שהיא אוגרת בתוכה תסכול וחוששים שאולי זה קשור לעובדה שלפני כשנה נולדה לה אחות קטנה. איך אנחנו יכולים לעזור לה? האם טיפול רגשי הוא לא מוקדם מדי לגילה?
"אני מדמה את הילדים שלנו לסירות מפרש קטנות, ואנחנו הרוח במפרשים שלהם. הרי אם לא תהיה רוח במפרשים, אז הסירות לא יזוזו לשום מקום. אם לא נחשוף את הציפיות שלנו מהילדים ולא נדחוף אותם לעצמאות, הם לא יצליחו להתקדם. מנגד, אם נדחוף אותם יתר על המידה, הסירה שלהם עלולה להתהפך, והעבודה שלנו כהורים היא לזהות מתי זה יותר מדי ומתי זה פחות מדי. אתה צריך לדחוף את הילדה העדינה והמופנמת הזו לקבלת החלטות עצמאיות, גם אם הן יהיו לא טובות לה. אין צורך לתת לה כל הזמן אישורים, גם אם היא ממש תרצה. זכור, עדינה זה טוב - עדינה מדי זה לא טוב. כשילד נמצא במקום של חוויה רגשית מטלטלת, הוא מגביר את התכונות שלו יותר. ילד של התנגדויות וכעסים יכול להגיב בהתקפי זעם, וילדה עדינה ושקטה עלולה להיות יותר תלותית.
"ייתכן שזה באמת קשור לעובדה שהיא מתמודדת עם חיפוש המקום שלה בעולם מאז שהגיעה אחותה הקטנה, וייתכן שלא. ככה או ככה, התפקיד שלך כאבא הוא לדחוף אותה לגלות עצמאות. טיפול רגשי הוא מוקדם מדי בגיל הזה, בינתיים תהיו אתם המטפלים הרגשיים של הילדה הזו. זכרו שילדים ניזונים מהתגובות שלנו - אם היא תגיד לכם שיש לה ממתק והיא לא יודעת אם לאכול אותו או לא, תלמדו אותה שהבחירה נמצאת אצלה. בנוסף, תנו לה ממתק ותשאלו אותה אם בא לה לפתוח אותו עכשיו או אחר כך. היא תלמד בהדרגה לקבל החלטה על עצמה, להיות זו שלוקחת את המושכות לידיים שלה. תגידו לה שהיא צריכה להקשיב ללב שלה, להחליט מה היא באמת רוצה לעשות, ותעודדו אותה ללמוד לקחת אחריות על בחירותיה".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM, עריכה: עדן בן ארי