גיל השנתיים הגיע? אין מה לחשוש ממנו, רק להכיר אותו טוב יותר: כל מי שהגיעה לשלב הזה עם הילדים שלה יודעת שגיל שנתיים יכול להיות "איום". זהו גיל בו הפעוט הקטנטן והמתוק שלנו הופך להיות יצור דעתן ועיקש כשהמילים "לא", "בא לי" ו"אני לבד" שגורות בפיו רוב הזמן, ולנו זה מרגיש כאילו הכל נעשה מתוך היפוך מוחלט ומכוון לרצונות שלנו.
אז נכון, זה מרגיש לפעמים כאילו מדובר ב"בדיקת גבולות", "מניפולציה של הילד" או "עושה לי דווקא" כפי שהורים רבים מתבלבלים לחשוב, אבל אם רגע נעשה סדר בגיל המופלא הזה ונבין מה חשוב לדעת, נוכל לעשות תיאום ציפיות מחדש מול הילד שלנו ונאפשר לו למצות את השלב שהוא נמצא בו בדיוק כמו בכל שלב התפתחותי אחר.
קצת כמו בגיל ההתבגרות, בשלב הזה הילד שלנו מגלה את העולם אחרי פרק זמן בו הוא ואמא היו כישות אחת ופתאום הילד מבין שהוא יישות נפרדת ועצמאית לחלוטין. בגיל הזה הילד עושה קפיצה התפתחותית משמעותית בה הוא מבין ורוכש את מידת החופשיות שלו במרחב (או במילים אחרות תנועה וכמה שיותר), והוא מונע מתוך רצון פנימי חזק שמניע ודוחף אותו לשלל התנסויות ואתגרים שונים ובעיקר בצורך עז לעצמאות ולשליטה במה שקורה לו ובנפרדות מההורה שלו ולכן זה מרגיש כל כך קיצוני לנו ההורים. כאן מתחיל הקושי וההתנגשות.
לנו ההורים יש סדר משלנו וריבוי משימות ולו"ז לעמוד בו ובוקר לתקתק וטקס שינה שחשוב לנו לעשות כמו שעון, אבל, האם זה מסונכרן עם הצורך ההתפתחותי של הילד שלנו? האם הוא קיבל את המענה עבורו? ברגע שצורך לא מקבל מענה - הוא בא לידי ביטוי בהתנהגות. הבעיה היא שאנחנו מתבלבלים להסתכל על התנהגות ולהגיב אליה ולא על מה שעומד מאחוריה.
כצעד ראשון נבין את הדבר שהכי חשוב לזכור בהורות - הילדים שלנו אף פעם לא נגדנו, הם פשוט בעד עצמם. אין להם עניין בישיבה שיש לכם בבוקר בעבודה אלא בפרח המעניין שבדיוק הוא ראה בדרך, ובמיוחד כשמדובר בשלב אגוצנטרי וטבעי בגיל שנתיים בו האמפתיה עדיין לא התפתחה קוגניטיבית, ולא הבשילה. לכן, אנחנו ההורים חווים את זה כחוסר אונים מולם, ורק צריכים להתאים את הציפיות שלנו מהם ולא לדרוש מהם איפוק, התחשבות, דחיית סיפוקים, לשבת בסבלנות ועוד ערכים שעדיין לא הוטמעו אצלם.
בדיוק כמו ההבנה שלנו בגיל העשרה שהילד שלנו זקוק לנפרדות מאיתנו ולזמן משמעותי עם בני גילו, וכמו שאנחנו מבינים שכשהם רק נולדים הם בוכים כדרך לתקשר את הצורך שלהם, תפקידנו לגלות מהו מבלי לצאת מהכלים. אף הורה לא אמר "ניו בורן האיום" כי שם מאוד ברור לנו למה הם זקוקים ויש לנו חמלה והכלה גדולה יותר לשלב ההתפתחותי ולצרכים המשתנים שלהם. חשוב להבין שהפעוט שלנו שנמצא עכשיו בגיל ההתבגרות הראשון שלו, וברגע שאנחנו מבינים את השלב החשוב והתקין הזה, אנחנו יכולים ואמורים להתאים ולהנגיש את הסביבה אליו ולצרכים שלו.
אין שום הגיון להושיב פעוט בן שנתיים ולצפות ממנו לשבת בלי תזוזה במסעדה בנימוס רב ובנחת בשעה מאוחרת, רק כי החלטנו לצאת לארוחת שישי עם סבא וסבתא. ברור שהצורך של הגיל הזה לא תואם את הסיטואציה, ולכן מראש כדאי להימנע ממנה. פעוט זקוק למרחב תנועה וחופשיות, לשעות שינה, לממש את הסקרנות הטבעית שלו לחקור כל דבר שנקרה בדרכו ולא, זה לא עובד במסעדת שף (ברוב המקרים).
ברגע שנבין את הצורך - נוכל לתת מענה בצורה הטובה ביותר לאותו מצב נתון. הנה כמה כלים לצלוח את אותן התנגשויות ומאבקים מול הילדים בגיל הקסום הזה מתוך הבנה שהם יהיו תמיד בעד הנטיות הטבעיות שלהם ובעד הצרכים החזקים והאימפולסיביים שלהם.
1. חופש בתוך גבול
ברגע שאנחנו מבינים שהצורך שלהם בשליטה ובלהחליט בעצמם הוא כל כך גדול, תנו להם לבחור! תשאלו אותם מה הם בוחרים מתוך 2-3 אפשרויות מצומצמות שאתם תחליטו ותראו את ההקלה שזה יוצר. תחושת השליטה חוזרת והילד מרוצה וההורה גם כן.
2. סקרנות והקשבה נקייה
כדי לדעת הכי טוב למה הם באמת זקוקים תערכו תצפית למשך כמה שעות/ימים ותלמדו את הצרכים שלהם. ד"ר מריה מונטסורי קראה לזה "follow the child". תנו להם להוביל ותלכו אחריהם כדי ללמוד אותם, להכיר אותם ולתת להם להתבטא במלואם. כשאתם פונים אליהם, רדו לגובה העיניים שלהם וצרו קשר עין. ככה הם ירגישו את מלוא היחס מכם ויצליחו להעביר אליכם את המסר בדרך נעימה ולא מתוך סטרס.
3. שיום רגשי
תנו להם שם לרגש שאת מזהים שעולה בהם ברגעים של כעס/חרדה/תסכול/לחץ/פחד/אכזבה. תגידו להם באמפתיה מה אתם רואים שהם מרגישים כי הם לא תמיד יידעו לומר לכם בקול ואז התסכול שלהם עלול להתעצם. עצם ההכרה שלכם ברגש המכאיב, תרכך תנמיך את עוצמת התגובה. תמיד אפשר להחזיר אליהם שוב ברגעים כאלה את הבחירה כמו בסעיף הראשון או פשוט לשאול "מה אתה צריך?" "מה יעזור לך?"
4. תהיו עקביים מולם
ילד מבין סיבה ותוצאה. משהו שקורה בחזרתיות שוב ושוב יוטמע הכי טוב אצל הילד בטח בגיל הזה. פחות מילים יותר מעשים. תראו להם מה הכללים ותאכפו אותם במידת הצורך. ילד שמבין איפה מתחיל ואיפה נגמר הגבול, ילמד לכבד אותו. זכרו הם לא עושים דווקא ואין להם יכולת לעשות עלינו מניפולציות. הם פשוט בעד הסקרנות והעצמאות שלהם ולכן חשוב שגם הכללים יהיו ברורים ומותאמים. למשל פעוט שזורק את האוכל על הרצפה זה לא כי הוא בודק גבול אלא כי זה מסקרן/מלהיב/מעניין אותו.
5. סביבה מונגשת
הימנעו מלקחת אותם למקומות בהם נדרש מהם לשמור על סדר וניקיון ושקט ותנו להם מענה לצורך של תנועה, רעש, טיפוס, ריצה ולכן בחרו מראש מה להכניס הביתה והאם ללכת למקומות שכל חפץ שני בהם אסור לגעת בו. הסביבה מחנכת ולכן כשיש לכל דבר מקום ברור בבית ובמרחב הרבה יותר קל לילד ללמוד מה לבצע. למשל בית ששומר על כלל הניקיון ומוריד נעליים בכניסה לבית אז הלמידה של הילד תהיה אגבית מתוך הסביבה ומתוך כך שהוא רואה את כוחם מורידים ומניחים אץ הנעליים בשורה מחוץ לדלת. זו למידה שתתקיים גם ללא מילים. הלמידה הטובה ביותר בגיל הזה היא חיקוי.
6. הטרמה
הכינו אותם מראש לקראת מקומות או אנשים מסוימים ובכלל לכל דבר חדש שהם אמורים לעבור. זה מוריד התנגדות ומחזיר את תחושת הביטחון והיציבות שהיא כל כך קריטית עבורם בגיל הזה.
לסיכום, זהו גיל שבו היכולות של התינוקות המתוקים שלנו משתכללים במהירות שיא וכדאי שנתאים את עצמנו למצב ולשלב החדש כדי להימנע מחיכוכים ומאבקים וכדי לאפשר להם לקבל מאיתנו את התנאים האופטימליים שהם זקוקים להם כדי להמשיך לגדול ולהתפתח ולמצות את הפוטנציאל שלהם וכדי שאתם תוכלו ליהנות מהקסם הגדול שיש בגיל הזה מבלי לחשוב שהוא "איום".
הכותבת היא מאמנת אמהות בגישת "אמא מאמנת"