הבן שלי עדיין לא גמול מחיתולים. הוא בן שנתיים וחצי ועבר לפני כחודש למיטה של גדולים. בשבועות האחרונים הוא התחיל לבקש מוצץ כל הזמן - גם בבית וגם בגן, וזה משהו שלא היה קודם. האם עלינו לאפשר לו מוצץ כל פעם שהוא מבקש?
"ילדים עד גיל 7 עוברים את השינויים הכי משמעותיים בחיים שלהם ומתמודדים עם לא מעט סיטואציות במהלך היום־יום. למשל לא שמים לב אליהם בגן, אחד הילדים לקח להם משהו, הם שומעים את ההורים רבים וזה מפחיד אותם וכו'".
"אני רוצה להעלות פה עוד שאלה חשובה לא פחות: מה לומד ילד כשאומרים לו לא להשתמש במשהו, ואז הוא בוכה ובוכה עד שהוא מקבל? שכל מה שהוא צריך זה לבכות ולצעוק עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה? האם זה מה שאת רוצה להעביר לילד שלך גם בהמשך? אולי קשה לו עם המעבר למיטה, אולי אחד הילדים מציק לו בגן, או שאולי הוא פשוט לא רגוע וזקוק לרוגע שמקנה לו המוצץ? בשורה התחתונה, אין סיבה להיכנס איתו למלחמות על מוצץ. תנו לו מוצץ, ומקסימום בעוד כחודש תתחילו בהדרגה להפחית את השימוש במוצץ".
נכדתי בת ה־4.5 היא נכדה ראשונה משני הצדדים, ולפני קצת פחות מחצי שנה הצטרף למשפחה תינוק קטן. נכדתי היא ילדה מתוקה ומלאת חיים, אבל מאז לידת אחיה היא לא שקטה והחלה לפרוץ בבכי חסר פרופורציות מכל מיני דברים קטנים. אם היא בוכה כי נפלה וקיבלה מכה אנחנו יכולים להבין, כי זה כואב לה. העניין הוא, שהיא בוכה גם באמצע משחק, או כששואלים אותה מה היא רוצה לאכול והיא לא יודעת. לפני כמה ימים היא ביקשה ממני לצבוע משהו בצבע אדום, וצבעתי אותו בצבע ירוק, והיא פרצה בבכי. זו התנהגות לא רגילה עבורה, ואנחנו מאוד מודאגים. מה דעתך?
"ההנחה היא שיש פה ילדה שגדלה בידיעה שהיא, רצונותיה והצרכים שלה, נמצאים במרכז. לכן השינוי בתמהיל המשפחתי משפיע עליה בצורה כזו. חשוב שתדעו שהחוויות שילדים גדלים בתוכן משפיעות על הילדים בצורה מאוד חזקה - הם מסיקים מסקנות וככה הם תופסים את החיים שלהם. יש כאן ילדה שבמשך שנים ידעה שהיא קודמת בכל מיני מצבים, וכולם מאוד קשובים אליה. משמע, היא בת 4.5 והיא עיצבה לעצמה תפיסת עולם בה היא מרכזית, היא הדמות הדומיננטית. הילדה הזו גילתה לפני חצי שנה שהיא כבר לא שם".
"הפרופורציות שלה השתנו, והיא מאוד מתוסכלת. יש פה אובדן של מקום. אתם חושבים שהבכי שלה הוא אובדן פרופורציה, אבל היא ממשיכה לבכות מכל דבר שוב ושוב כי זה מביא לה יחס. זה שאתם נותנים לבכי הרבה מקום ומדברים עליו יוצר אצלה רווח פסיכולוגי מאוד גדול, וזה מעצים את ההתנהגות שלה. לתפיסתי, בפעם הבאה כשהיא בוכה בצורה לא פרופורציונלית צריך לתת לרגשות שלה לגיטימציה, אבל לא להתנהגות. בפועל, נניח והילדה בוכה בגלל שלא צבעת בצבע שהיא רוצה - תגיד לה, 'את מאוכזבת נכון? אני מבין".
"עכשיו בואי תגידי לי באיזה צבע לצבוע עכשיו'. המטרה היא להיות ענייני מאוד, בלי להיות מרצה בשום שלב. בכל מה שקשור לאוכל אתם צריכים לשנות את ההתנהגות. פעם שמעתי את כלתי אומרת לנכד, מה אתה רוצה שאכין לך חוץ מ'אני לא יודע'? אם הילדה לא יודעת מה לאכול אתם יכולים להגיד לה שתכינו לה משהו שאתם חושבים שהיא אוהבת. למשל, תכינו לה חביתה מקושקשת עם ירקות וקוטג'. במידה והילדה מתחילה לבכות שוב ואומרת שהיא לא מעוניינת לאכול את זה תגידו לה שזה מה שנבחר, ולא מחליפים את זה. אם היא רוצה היא יכולה להגיד מחר מה היא רוצה לאכול. בשורה התחתונה, הילדה איבדה את מקומה וצריך למצוא דרך להחזיר לה אותו בצורה שתואמת למצב המשפחתי. לכן אני ממליצה שתציע להורים שלה לפנות להדרכה הורית. כמה מפגשים יצליחו לשפוך אור על המצב, ולשנות את האווירה בבית".