"אני נהנה להיות כאן" אמר לי עילי אריה שלי בדייט שיצאנו אליו רק שנינו, סופסוף שלושה חודשים אחרי הלידה באותו בית קפה אקלקטי בנס ציונה. מי היה מאמין שהפגישה שלנו תהיה כל כך מורכבת לביצוע, אז מה הפלא שהכמיהה לזמן אחד על אחת עם בני בן האחד עשר בקירוב הייתה מרגשת.
בלתי נסבל: מתקפת ברחשים על החופים בארץ
לא תאמינו איזה עיר איטלקית רוצה לאסור מכירת גלידה ופיצה אחרי חצות
שאלתי אותו אם הוא ההנאה היא מהמקום ואז הוא אמר לי: "אמא אני נהנה להיות איתך". בכלל, הכנות של ילדים היא פרייסלס. הוא יכול היה להיות בפגישה ספונטנית עם בני כיתתו והיה צמא לזמן ביחד. בשעתיים של שיחה בזמן איכות מיוחד הבנתי מספר דברים על עצמי, למרות השיפוטיות המכרסמת כל חלקה טובה בנפש. הבנתי שאני ממש סבבה, סך הכל.
וזו הייתה אנחת רווחה. לפחות לכמה רגעים. בכל הדקות עם עילי שכללו אימון Trx ונשנושים גרמו לי סוף סוף לראות את המציאות מהמשקפיים שלו. דרך הפריזמה שלו. הוא הסביר לי שהוא יודע שאני עייפה, אך הוא זקוק לתשומת ליבי, פשוט ככה. ככה פשוט.
ואני, שרק רציתי לחבק אותו חזק לחיקי, הסברתי לו, תוך כדי שאני מנסה לעצור את הדמעות, שהמצב הוא זמני והזמן עובר מהר ואני מנסה לחלק את תשומת הלב לכולם.
אבל ילדים כמו ילדים, משקפים את המצב בצורה הברורה והפשוטה ביותר בלי פילטרים מוגזמים, והוא מצידו הסביר לי שיהלי התינוק מקבל שני שליש יחס ובשליש הנותר הוא ואורי בת השנתיים וחצי מתחלקים. ואז חשבתי על כך עד כמה חופשת פסח מכניסה דברים לפרופורציה וחשבתי על כך איפה הייתי לפני שנה והיכן אני היום.
למרות הקושי להעסיק את שלושתם בחופשה, ימים שלמים, לבשל ארוחות של מאסטר שף ולהיות מעניינת וקופצנית ברמה של צוות בידור במלון באילת ששר אקדומדום בבריכה בבוקר. חשבתי על האופן שבו העברתי את הימים איתם בבית, בלי סלפי מוגזם ונטולת רחמים עצמיים.
הבנתי שיש משהו בעילי שמיישר אותי, שמעודד אותי, שגורם לי להבין שאני עושה עבודה טובה. הוא בעצם מצפן המוסר שלי, שהכל נקי איתו ונטול מניירות. חשבתי על כך שבעצם כל אחד מהילדים הוא בעצם קריאת השכמה מצלצלת לאדם שאני, לאמא שאני ועם כל זה שיש לפעמים צעקות ביניהם, לא הייתי מוותרת על הרגע ההוא, שהם מתחבקים ומדברים זו לזה במתיקות אין קץ.
חשבתי על הרגעים שהעייפות מכריעה אותי באמצע היום ובא לי להשתנ"ץ על הפוף ואני בוהה עם עיניים פתוחות בנקודה לא נגמרת ואומרת לעצמי:" עוד קצת נגיע לסןף היום", וכשאורי שואלת ;" אמא את ישנה?" ואני עונה "עוד לא. רק מתבוננת" חשבתי על הרגע הזה שהיא אומרת שהיא אוהבת אותי וזה עולם ומלואו.
חשבתי על זה שמותר לקטר כשיש ילדים, זה לא מפחית מהאהבה או מההערכה אליהם, פשוט לעתים צריך לשחרר קיטור. וחשבתי גם שזה מוגזם לקטר דווקא בימים אלה, כשיש משפחות מפורקות ומשפחות שעקורות מבתיהם והחלטתי ששבוע הבא אני אסע לכיכר החטופים, אחרי שזמן רב אני רוצה לעשות זאת ואחזק ואחבק את מי שירצה ואזכיר לעצמי כל הזמן להגיד תודה, גם על העייפות.