"אז אני נרשמתי למרוץ הלילה, מה איתך?" שאל אותי בן דודי היקר, המורה הרוחני שלי למירוצי החיים ומה שביניהם. "אני לא יודעת האם אני מוכנה בכלל" השבתי לו. וחשבתי לתומי שבעשרה ימים אני יכולה להפתיע גם את עצמי עם אתגר של עשרה קילומטר.
אז הבנתי שאני ארשם בכל מקרה, כי אין כמו ריצת לילה כפלטפורמה להיכרויות מוצלחות. חוסכים זמן, שיחת טלפון, וואטספ ופשוט רואים את הגברים במקום הטבעי להם, מיוזעים ואגרסיבים, משחררים מעל גופם סרטונין ואדרופינים כמו אריה ביער. כמה סקסי כה מדויק.
אחרי חודשים של דלת מסתובבת מגבר אחד למשנהו, כמנחת טלוויזיה בתוכנית "דה וויס", העומדת עם הגב למועמדים ורק מבקשת שהם יספרו לי משהו מרגש, משהו מתבקש ומשהו מייבש, כשאני רק מחכה ללחוץ על הזמזם. ועוד איזה זמזם. כעת הבנתי שהגיע הזמן לדבר האמיתי (לייט בלומרית כבר אמרנו?)
אין לי עוד כוח לגבר שרוצה שאשתנה בשבילו (נשמה, שלושים וארבע שנה וגם להורים שלי זה לא צלח), נגמרה סבלנותי לגברים שמתאהבים בי בדקה ושוכחים זאת אחרי שעה, התעייפתי מגברים שיש להם ג'יפ של מרצדס שהם מנפנפים בו כאילו ייצרו ובנו את הג'יפ חלק לחלק, אבל כשמגיע החשבון הם בדיוק שכחו את הארנק בבית (תחי עצמאות כלכלית ביצ'ס), פיהקתי כבר אתמול מהגברים שיביאו לי ורד מחר ויאסרו עליי לצאת לבילויים עם חברים כי אני לטענתם כבר "חצי נשואה" (בוא חמוד, אסביר לך משהו, גם כשהייתי נשואה לא הייתי במשטר צבאי ולפוטין אתה מוזמן לפנות בפנייה הבאה ימינה). נשבר לי האומנקו מגברים שהם מבולבלים רגשית (ממי יש רק מקום אחד לאישה בבית הזה, אנא לבש כבר את המכנסיים) ובגדול גברים אנא תהיו גברים.
כך מצאתי את עצמי עומדת על קו הזינוק עם טייץ "דפוק אותי" וחוטיני שהתיישב בדיוק במקום (מסתבר שזה נוח העסק הזה), לאחר שפיזרתי בושם קל בכל מקום אוורור בגופי, דקה לאחר שסידרתי את שיערי ושמתי פוך בעיניי (אין לדעת איך יסתיים הערב).
והתחלתי את הריצה. המירוץ לחתן. בקילומטרים הראשונים פתחתי במהירות. רציתי לבדוק את הסחורה, להריח וגם קצת למשש ("אוי אני מתנצלת שנגעתי לך בעכוז. מעט צפוף כאן השנה").
מהקילומטר החמישי הבנתי שאני צריכה להרים את הכפפה וגם את החולצה והתחלתי להאט את הריצה. כך חשבתי, תהיה לי זווית ראייה יותר טובה.
וכמה צדקתי. ראיתי אותו. עם החיוך הכובש והמבט הזה הבוחן. האצן הפלרטטן. אני מכירה אותו בפנים מבילויים משותפים. עם כל היותי מזיעה ואדומה כעגבנייה בשוק הכרמל ביום רע, נתתי שאגה: "night run 2017 איפה אתם?" דבר שמאוד מצא חן בעיני הפלרטטן.
מצאנו את עצמנו בקילומטרים האחרונים מעודדים אחד את השנייה, מקשקשים בנשימות כבדות וצוחקים בקולי קולות. בקילומטר האחרון הפלרטטן לא הפסיק להחמיא לי על הריצה ולומר לי כמה הוא גאה בי (קצב שש, אתה לא מכיר אותי, בוא, אין ממש במה להתגאות אבל סבבה).
וכך מצאנו את עצמנו מסיימים את הריצה מחובקים חזק, מתנשקים לאט ומסריחים מלא.
ממתיחות לדיבורים, הבנו שאנו רוצים להמשיך את הערב לאיזה בר מגניב, להכרות כמובן.
בעודנו משיגים מונית, אני מבינה שאני אכן מכירה את הבחור שנים ועל כן כמה שהוא אומר לי שהוא ממש רציני כעת בחייו ומחפש את האישה שלו, משהו בלב מרגיש לי לא נכון. אבל אני לא מתעכבת. כיף לי. כן גם אני רוצה למצוא את הגבר של חיי, אבל אני לא יכולה להלביש את המשימה הזאת על כל סמל מחלקה שעוד לא עבר קורס קצינים מתקדם.
ואז הגענו לבר. אני והאצן הפלרטטן שהתגלה כחרמן לא קטן.
ומריח אחד לריח אחר, אני חשה עצם חי שהופך לדומם.
ואנו לא מפסיקים להתמזמז על הבר כנערי תיכון בחופשת הקיץ. ורוח הסתיו הנושבת בשיערי מנדפת את אגלי הזיעה מצווארי.
ואני חשה שיש צורך בשינוי לוקיישן.
והבית נראה מואר מתמיד. והאדרופינים בשיאם בשילוב היין המשובח. והנשיקות שלו על צווארי נעימות כמו ההרגשה בחציית קו הסיום. והלטיפות שלו על עורי גורמות לכל הוויתי להתעורר.
והיכולת לגעת בי, כמו גיטרה, שפורטים על מיתריה, עושה לי כל כך טוב בנשמה.
ועורי מתברווז והממתק יוצא מתוך אריזת המתנה.
ואז אני מבינה שמרוצים הם הטינדר החדש שהגיע לשכונה.
ואני כל כך הולכת להירשם למרוץ הבא (פלוס קבוצת ריצה עם גברברי השכונה).