השבוע ניהלתי שיחה בנוגע לדור העתיד המקולקל שלנו. אמנם מיניבוס עדיין לא בן שלוש ובינו לבין היותו עתיד עומדות כמה שנים, אבל לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר אמהות לא מרוצות לגבי מה שצופן העולם הזה לילדנו.
גם אני רואה את מה שקורה, אני שמה לב לילדים שאוכלים ארוחות בזמן שהם בוהים באייפון, אני מזהה את הפרצוף המיואש של אמהות לילדות בנות 6 שדורשות מאמא לצלם אותן ב-82 פוזיציות כדי שהחברות יראו שיש להן תיק חדש עם פאייטים ואנשים ששכחו לצלם את עצמם במסיבה מתחילים לתהות אם הם אכן היו במסיבה. גדל כאן דור של בני אדם שהערך העצמי שלהם נמדד על פי לייקים.
מצד שני, כל דור של הורים חושב שדור הילדים שלו הוא מקולקל, חולמני, עייף וכזה שלא יודע מה הדברים החשובים בחיים. הילדים שלנו אולי גדלים כשהם יושבים כמו זומבים על ספה ובוהים במסך, אבל ההורים שלנו בשנות ה-70 שכבו בפרדס מסטולים מאדי קנאביס, בהו בעננים והסבירו עד כמה הענן הגדול נראה כמו קרנף. ואלו האנשים שכועסים עלינו אם אנחנו יוצאים מהבית בלי מעיל.
ההורים שלנו האמינו בעולם בו צריך להיות עורך דין, רופא או אדריכל כדי להצליח. אף אחד לא חשב כשהיינו בני 10 שהילד המוזר וה"חנון" שיושב מול המחשב ומקליד ב-DOS יהיה זה שיעשה אקזיט, אף אמא לא דרבנה את הבן שלה ללמוד מדעי המחשב בשילוב עם עיצוב גרפי בתקווה שיום אחד הוא יפתח אפליקציה שמאפשרת למישהו לעשות וידאו ולהוסיף לעצמו אוזניים של ארנב מבלי להיראות כמו אדם שזקוק לטיפול נפשי.
אני לא יודעת מה נכון או לא נכון אבל אני בהחלט פתוחה למה שהעולם הזה הופך להיות, אולי זה בגלל שאני שייכת לדור הביניים המוזר שעדיין זוכר את טלפון החוגה והעביר פתקים בשיעור. הדור שצילם במצלמה ופיתח פילים וזה שבילה את יום שישי בספריית הוידאו בחיפוש אחר סרט. האנשים שגדלו איתי, ילידי דור ה-Y העצלנים שלא יוצאים מהבית של ההורים עד הפנסיה, הם אותם האנשים שתופסים היום משרות בכירות בפייסבוק וגוגל.
נכון שהילדים שלנו נולדו עם אייפון ביד ולפעמים אנחנו רואים אותם מחליקים על תמונות בספר ולא מבינים למה לעזאזל הן לא מתחלפות, הם מוצפים במידע, לא מרוכזים ולא מסוגלים לנהל שיחה של יותר מ-45 שניות מבלי להשתעמם. מצד שני, בזמן שהכישורים הטכנולוגיים שלי מסתכמים בלנתק את הראוטר ולהפעיל אותו מחדש אם לא עובד לי ה-WIFI, ילד בן 8 יכול למצוא ביוטיוב את הדרך לפרמט לי את המחשב ולפרוץ דרכו לנאס"א. אני לא עיוורת, אני מבינה שהם ככל הנראה יגדלו עם פחות אמפתיה ופחות יכולת ליצור קשרים חברתיים כי הם מבלים את רוב שעות היממה עסוקים בלהתייחס לאנשים שנמצאים בצד השני של המסך ולא לאנשים שנמצאים מולם, וחושבים שחברות היא לשלוח אחד לשני סרטונים של אנשים מתרסקים. הכל נכון אבל מי החליט שזה כל כך נורא? אין לי מושג אלו תכונות יהיו חשובות בעולם הזה בעוד 20 שנה. כל מה שאני יכולה לעשות זה לנסות לשלוח לעולם הזה מישהו עם ערכים טובים שמאמין בעצמו ויודע שהצלחה מגיעה בדרך כלל בזכות עבודה קשה. לכעוס על העולם על כך שהוא לא עומד ציפיות שלי יעזור לי בערך כמו שיעזור לי לאכול עוגת שוקולד בזמן שאני מתלוננת שאני שמנה.
כמו הרבה אמהות אחרות בדור שלי אני למדתי לשחרר. אני עושה את מה שאני יכולה, מנסה לגדל אדם שיידע להסתגל למציאות המשתנה בה הוא חי וכזה שיידע לעבוד קשה וליהנות מהחיים. ובעיקר אני חיה היום ועכשיו. גם אם היום ועכשיו מיניבוס רוצה לראות מיקי-מאוס באייפון בזמן שהוא מנשנש ארטיק.