היה זה יום שבת בערב. עילי חזר בדיוק מאבא שלו והתעקש לאכול גלידה בגלידרייה מתחת לבית. כיוון שאני אמא זורמת ומגניבה, חשבתי לעצמי שטעם מתוק לסיום הסופ"ש יכול להיות נחמד. עוד לא ידעתי כמה מחשבה תמימה זאת תתעצם בהמשך. באופן שאינו אופייני לי, שכנעתי אותו דווקא ללכת לגלידרייה הרחוקה יותר אבל "עם אנשים שיש להם סיפור חיים מעניין".
כן אשכרה קיימת גלידרייה שהיא ה"דרייב אין" של גבעתיים, או אם תרצו זהו מקום פשוט לשטוף את העיניים. לאחר הבעה של מחאות מצד הנסיך הקטן, והתעקשות שלי, עם הרגשה חזקה שאני הולכת לפגוש שם מישהו מעניין, התקבלה החלטה מטעם הקבינט והלכנו לגלידרייה המדוברת בכצנלסון. סידרתי שיערי, מתחתי שמלתי לגופי, רעננתי את הבושם ודפקנו כניסה כמיטב הטקס. שנינו תמירים ומחייכים לכל עבר, כאילו במינימום אנו על השטיח האדום בטקס האוסקר. רק פרט שולי, בלי האוסקר ופחות השטיח. הגלידרייה הייתה ריקה מאדם ואנו מצאנו עצמנו יושבים על הדלפק. אוכלים ושותים ומשחקים במשחק אסימוני הפלסטיק ובוחנים בחלון ראווה את כל מי שעובר ברחוב.
ואז קלטתי אותו. עם המכנס הצמוד והבלורית. מבטי נתקל במבטו. הוא היה עם שני ילדיו וחבר וכלב. למעשה, הייתי בטוחה שהם גייז בכל הסיטואציה
הנוכחית, כי הוא היה יותר מדיי מתוקתק. דני זוקו, גבעתיים-גריז סטייל. "מה העניינים" הוא פנה אליי בחיוך מבויש. ואני לתומי חושבת "איזה גבר מנומס, בטח מכיר אותי מהאזור". טרם הבנתי שהוא בחן אתי כבר בחודשים שקדמו לפגישתנו.
מליקוק גלידה אחד למשנהו (כשאני ביני לבין עצמי משתעשעת האם הוא מלקק גם אזורים אחרים בכזאת תשוקה נלהבת), הצעתי לו לעשות איתי ראש בראש במשחק האסימונים בגלידה (יבורכו בעלי העסק שגילו את הפוטנציאל לייצר אינטראקציה גם בין הורים גרושים במשחק זה). זאת, לאחר שפניתי כמובן לילדיו, להציע את מרכולתי וכדרכם של ילדים לשחק בצוותא.
הסיטואציה המעניינת שנוצרה באותם רגעים היא שההורים שיחקו. ולא באסימונים. דני זוקו בחן אותי היטב (מזל שהייתי עם ה-bld שלי, בשילוב כפכפי הוויאנס. אין, שמלות קטנות שחורות תמיד עושות את העבודה) והזכיר לי שאנו בכלל גרים אחד ליד השנייה, ושהוא רואה אותי בבוקר עם בגדי ספורט
רציתי לומר לו בתגובה שאם הייתי זוכרת שהמכנסיים יושבות עליו ככה ומבליטות את מה שצריך, כנראה השלום המנומס, היה הופך לבקבוק יין מנומס בהרבה יותר.
ובגינה ויש לנו אינטראקציה בסיסית של שלום מנומס. סיימנו את השיחה תוך החלפת מספרי טלפון. כבר באותו ערב דיברנו אל תוך הלילה קרוב לשעתיים והבנו שאנו חייבים להיפגש. קלטנו שמשהו טוב קורה כאן.
יום האהבה בחר בו
היתרון בלגור חמש דקות ליד מישהו שמעניין אותך, הוא שבבוקר את יכולה לבוא עם קפה ומאפה, בנונשלנט על הדרך, ואז לזכות לחיבוק, כשרק באת לשים את בנך בגן.
הימים שהגיעו לאחר מכן ציירו לי תמונה מעניינת של אדם שהוא מאוד דומה לי. ומעבר לכך התשוקה החייתית בינינו הנה דבר שלא חשתי המון זמן, ויושבת על אינטליגנציה רגשית ממוקסמת. אבל, בירח הדבש הזה, עם הקוקוסים והמים התכולים שסביבנו היה לימון חמוץ אחד שהפריע, והוא האקסית, שחשה שהיא חייבת להשאיר את חותמה, למרות שהיא לא חלק מהמירוץ הזה לאהבה.
ואז כל מתק השפתיים שאמרת לי "אנחנו בונים מתח יפה שלי. לדברים טובים צריך לחכות". והאמנתי לך לכל הברה התחלף בסימפוניה שונה. ואני כל כך מבינה אותך. למרות שבא לי לא להבין ולכעוס. הבנתי שאתה בתקופה מבלבלת. שמערכות היחסים שהיו בחייך השאירו בך שריטות בקנה הנשימה. קלטתי כמה אתה צריך את הלבד שלך כדי לתחזק את הביחד שלנו. הבנתי שאני צריכה לקחת צעד אחורה כדי לא לעטוף אותך בחיבוק הדב, למרות שכזאת אני עם היקרים לי.
הוא בחר לעשות את השיחה דווקא ביום האהבה, בדיוק כשהעוצמות מתחזקות והרוחות גועשות. למעשה יום האהבה בחר בו. ובאופן שגורם לי להתעלות מעל "הכאן ועכשיו" שלי אני מאמינה לו.
אני זורמת עם תחושותיך זוקו שלי, כי בשיחותינו כל הזמן חזרת ואמרת ש"אתה לא רוצה לפספס פה". ומהזמן המועט שהנני מכירה אותך בטוחה שאני לא רוצה לוותר עליך בחיי.
דברים לא קורים משום מקום. לא סתם התחלנו לדבר דווקא באותה השבת, בדיוק כשעברתי דירה כמה בתים ממך. לא סתם העוצמות מטלטלות את גופי.
זמן זה הכל וברור לי שאני מוחלת על תשוקותיי.
אני אחכה לך. אני מוכנה לנסות לחכות לאהבה עם פוטנציאל אדיר מאשר להרגיש שאני שוקעת בביצת "הנדמה לי". לא מאמינה שאני מודה בזה, אבל חשוב לי שתדע ששלוש המילים הקדושות מוקדשות לך.
אני אוהבת אותך.