נדמה היה שכל גבר שהכרתי בשנתיים פלוס האחרונות מאז גירושיי נועד כדי לספק את מטרת טור זה. לחוות, לנסות, לפסול ולהיפסל, להתאהב ולהתאכזב, לבכות, לשמוח, לפרוץ בצהלולים, לשבת שבעה בלי הבגדים, לספר לעצמי סיפור "שבסוף הם יחזרו כי הם יבינו שאני יוצאת דופן", להבין שבמקרים מסוימים אינני יוצאת דופן בכלל (גילויי אובססיביות קלים ויצר מיני מוגבר כנראה כבר אבד עליהם הכלח).

בעשור הרביעי לחיינו, כשאנחנו מיושבים בדעתנו (מי יותר ומי פחות), אנו מבינים שמה שבא לנו זה פשוט שקט תעשייתי. ריגושים זה מגניב לחוות, ולא פחות מגניב לספר בקפה השכונתי בשישי הדיזינגופי- פרישמני, אבל עם זאת, לא פחות אטרקטיבי לדעת ש"הגענו לנחלה", במובן הלא פולני של העניין.

אנחנו - הגרושים, הרווקים, האלמנים, החד מיניים, הרב יצריים והדו חרמנים, רוצים לעשות "דוז פואה" לרומנטיקה. כי בסוף, לא טוב היות האדם לבדו.

על כן החלטתי שאני מבטלת את הטינדר, מתעלמת מהקיופיד, וקוראת תיגר על "אלפא", אתר ההיכרויות לאקדמאים, שבאופן תמוה אף לא עמדתי בתנאי הסף (כנראה שצריך פרופסורה. תואר שני כבר לא מספיק מכובד בימינו).

הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה לספור גברים כמו בקבוקי היין המונחים לי על השיש כמחוות טרום כיבוש. גמרתי, אומרת בליבי, כי הכרתי כבר את כל השטיקים והטריקים ולא פסחתי גם על הערסים והפריקים. ידעתי שאם אכיר אז אכיר, ככה על הדרך, בנונשלנט. כנראה שמחשבה יוצרת מציאות. אבל גם המחשבה לא דמיינה שתפגוש מציאות כזאת.

עוד חוזר הניגון

"את מתאהבת מהר ופוסלת אותם במהירות האור וחוזר חלילה". כך אמר לי לא אחת בן דודי היקר. "עוד חוזר הניגון" הוא שיר שנכתב עליי. אני הייתי ההשראה, הלחן והמנגינה. לכן, הפתיע אותי גם מה שקרה פתאום, משום מקום. 

חדר הכושר היה הסביבה הטבעית שלי מהיום בו עזבתי את ריקודי העם, ערב פסטיבל המחול בכרמיאל, לאחר תשע שנות פיזוזים על במות. תמיד ידעתי שהמקום רווי ההורמונים הזה, הוא כר פורה להיכרויות, אבל גם כשהדרכתי שם, איכשהו לא עברתי את הכביש לצידו השני של הסקווט. לא הצלחתי לשבור את תקרת הזכוכית של מאמנת- מתאמן. עד אותו יום.

נער השעשועים הסובייטי, שהיה צעיר ממני באי אלו שנים החליט שהוא מסמן אותי. ועוד איזה סימון. המארקר עמד נכלם מולו. אבל חינוך אירופאי כמו חינוך אירופאי, הוכיח לי שלא משנה כמה שנים מפרידות בינינו, הוא יודע את העבודה, כמו אמן מנוסה בסיבוב הופעות אי שם בשנות האלפיים.

מלחישות סקסיות בשפה הרוסית באוזן (כן, גם אני התפלאתי), לדיבורים על חינוך למצוינות ועל סלט אוליבייה, כבד קצוץ וסלק,- הבנתי שכל מה שבא לי הוא לקרוא איתו את דויסטוייבסקי על שפת האגם בסנט פטרסבורג. הבנתי שלגיל אין משמעות כאשר יש עומק שיחתי, ויזואלי, וכמובן - גם מיני. פעם ראשונה שלא ניסיתי להרשים. כשהבנתי שהכי מרשים זה הטבעי שלי, כי כדבריו, זה כל החן שבי.

מהילוך חמישי ירדתי לראשון. הוא רק רצה לנגן לי בגיטרה ולהלחין את שירי יונה וולך האירוטיים שלי. אהבתי את הפשטות שלו. את הדאגה שלו אליי. את היכולת לראות אותי כמו שאני, בלי פילטרים, מאה אחוז נטורל, נטולת האיפור, ללא הצחוק המתגלגל המוגזם. 
 
אולי זו רוח הנעורים, אולי זו הבגרות שלו, אולי זו הבשלות יוצאת הדופן הזאת. הוא ידע לזקק את המילים לניואנסים שהייתי זקוקה כל כך הרבה שנים לשמוע. הוא ריגש אותי באינטליגנציה הרגשית הזאת. פתאום הבנתי שגיל זה באמת רק מספר. אם יש כוונה משותפת. אם יש רצון משותף. כמה עברתי. אין לתאר. כמה גברים שהיו נומינלית עשור מעליי בגיל, התנהגו לפחות עשור מתחתיי מנטאלית.
 
והנה הוא הגיע, טולסטוי הזה, שרק עושה לי חשק לקרוא שוב אנה קרנינה ולעשות טיול שורשים לרוסיה.
ספקנות אאוט. אמונה אין.
יאללה חמסה, שום, בצל, דג מלוח, כוסמת. כוסאמק, ננסה.
דוואי, שיהיה לנו בהצלחה.