לפני למעלה מ-20 שנה, ואולי כבר קרוב יותר ל-30, בחרתי את הריפוי בעיסוק כמקצוע, לעיתים נראה לי שהוא בחר בי. בלי לדעת ולהבין מה אני בוחרת, היה לי ברור שאני במקום הנכון. ניסיתי להתחמק מהמקצוע, חשבתי שיש דברים אחרים. עזבתי אותו הרבה פעמים, כמו שעוזבים יחסים וחוזרים אליהם פעם אחר פעם.
הלכתי ללמוד אימון אישי, סריגה, ציור ופיסול. אלה אמנויות שנורא אהבתי כל חיי. אבל לכל מקום חדש שהגעתי ולא משנה עד כמה התרחקתי, התקרבתי, יצרתי ערוצים והסתעפויות שונות ומשונות, תמיד המרפאה בעיסוק שבי ניצחה והגיחה החוצה. כשעבדתי כמאמנת אישית מצאתי את עצמי עושה ריפוי בעיסוק בתוך התהליך האימוני, כשלמדתי סריגה נדלקתי על היכולות התרפויטיות של הפעילות הזו ככלי למיקוד קוגנטיבי ומוטורי וחזרה לתפקוד ואופס, שוב ושוב חזרתי לריפוי בעיסוק.
זוכרת רגע קסום אחד, בתחילת הדרך, במרפאת לין בחיפה, כשהבטתי בהתפעלות במרפאה בעיסוק שקיבלה מטופלת עם כתף קפואה, שמאוד רצתה לחזור ולטפל בילדיה הקטנים, לבצע את משימות הבית הפשוטות למרות כאבי תופת בכתף. ראיתי איך בכל טיפול אותה מטופלת מתאמצת וכואבת ועובדת נורא קשה כדי להשיג את המטרה - לחזור להיות אמא כמו שהיא יודעת. למדתי ואפילו ידעתי אז, בדיוק את כל שמות השרירים שמפעילים את הכתף, אבל לא הבנתי מה זו כתף קפואה עד שראיתי את אותה אמא מנסה בכל כוחה לתלות כביסה ולא הבנתי שעבורה להיות אימא זה משהו סינגולרי, מופע חד פעמי שלה למשפחתה ולא אימא כמו שאני או אתם מבינים את המילה.
אני זוכרת את אותו רגע קסום שהבנתי את המשמעות של הסינגולריות הזו, של כתף קפואה בחייה של אותה אישה, וזוכרת בהתרגשות כיצד עזבה את המרפאה זקופה ו... תולה כביסה.
היום אנו חוגגים את הכנס השנתי של מקצוע הריפוי בעיסוק בישראל. עשרים וכמה שנים אחרי, אני מוצאת את עצמי מהרהרת במקצוע המופלא שבחר אותי ומשום מה חוזרת שוב ושוב לתמונה הזו של אותה אישה והמטפלת שמלווה אותה. המטפלת היא מומחית, ממש מומחית ולא רק בשרירים, אלא בכל המרכיבים שישפיעו על יכולתה של אותה אישה לבצע את אותו עיסוק שכל כך משמעותי עבורה.
בשביל לעשות את זה, אני באופן אישי רוב חיי הבוגרים לומדת וכך גם רבים מעמיתיי. תואר ראשון, שני, לעיתים גם שלישי, אינסוף השתלמויות וכל זה רק משום שיש כל כך הרבה מרכיבים שיכולים להשפיע על תפקוד עיסוקי. זיהוי של המרכיבים האלו דורש מומחיות, וזוהי בדיוק המומחיות שלנו, של מרפאים בעיסוק.
שמי נעמה כץ והיום אחרי 25 שנים במקצוע שבחר בי, אני מבינה את הכוח שטמון בו. אני מבינה את הזכות הגדולה ללוות אנשים בתהליכים האישיים ביותר שקשורים לתפקוד היומיומי שלהם, מבינה כמה זכות זו אינה ברורה מאליה. היא דורשת אמון רב, מצריכה אינטימיות וידע מגוון בתחומי עשייה שונים. אני מבינה שלמרות שצריך המון מילים כדי להסביר את המקצוע, עבורי אין תחליף למקצוע שנותן לאדם הזדמנות לבחור בעצמו, לשאול שאלות, להתבונן בעצמו מהצד וכך להכיר במה שהכי חשוב ומניע אותו, ואחרי זה להילחם שזה לא ילך לאיבוד. אני כבר לא עוזבת. אני מגיעה למקצוע שלי כל יום מחדש.
ד"ר נעמה כץ, יו"ר משותף של ISOT - העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק. סגנית דיקנית הסטודנטים בקרייה האקדמית אונו. מרפאה בעיסוק בלב ובנשמה, מספר רישוי 14-91365.