גרעפסים אחרי ארוחה טובה זה דבר טבעי שיש לכולנו, אבל אם אנחנו אנשים סבירים אנחנו משתדלים שלא להוציא את הגרעפס בקול - בטח ובטח לא בסביבת אנשים; מה אם הבן שלכם לא היה מלמד את הילדים שלו נימוסי שולחן מהם, והיה מסיים כל ארוחה בגרעפס?
המאזינה אורנה, סבתא לשתי נכדות, אשר נוהגת לאכול איתן ועם הוריהן אחת לשבוע, היא סיפרה למיכל דליות כי ההורים של הבנות נוהגים בסוף כל ארוחה לעשות גרעפס.
"הדבר הזה כל כך מגעיל אותי", הזדעקה, "זה דוחה". לדבריה, היא לא מעירה להם רק מכיוון שהיא זו שבאה לאכול איתם בבית שלהם, כך שלא נעים לה. "כבר תקופה ארוכה שאני נושכת שפתיים ולא אומרת כלום. בבית שלי, לעומת זאת, אין לי בעיה לבקש שיפסיקו".
"בבית שלך את יכולה לחוקק את החוקים, אבל זה לא אומר שישתפו איתך פעולה", הבהירה מיכל. "אני רוצה ללמד אותך לדבר בשפת ה'אני', כלומר אל תאמרי להם 'אתם מגעילים כי אתם עושים גרעפסים', אלא תתחילי כל משפט במילה 'אני'. ברגע שאת מבקשת משהו, יכול להיות שיקבלו אותו ויכול להיות שלא - זה הרעיון בבקשה וזה המסר שאת מעבירה.
"ספרי להם שהתלבטת אם לבקש את זה, אבל את מבקשת את זה מתוך אהבה מאוד גדולה וזה לא ישנה את כמות האהבה אליהם", המשיכה מיכל. הבקשה, כאמור, לא תגיע בצורת האשמת ההורים, אלא בדרך שבה הסבתא תסביר למה לה - באופן אישי, מפריעים הגרעפסים. "תגידי שמפריע לך שהם תוקעים גרעפסים בארוחות ולכן את מבקשת שיתחשבו בך ולא יעשו גרעפסים".
והרי סביר שההורים ידחו את בקשתה של הסבתא על הסף, וימשיכו על אפה וחמתה לעשות גרעפסים סביב השולחן. אם כן, אין לה ברירה אלא להיות מוכנה לכל תרחיש: "אם אחד מההורים יסכים להתחשב בך, עדיין יכול להיות שהשני יגיד לך שגרעפסים זאת ההנאה שלו, ובגלל שהוא לא עושה את זה בעבודה או במקום ציבורי הוא רוצה לעשות את זה בבית. תהיי מוכנה מראש למצב כזה.
"מה שכן - אל תאיימי ותגידי שלא תבואי יותר אם המצב יימשך", הזהירה מיכל, "רק אם תדברי בלשון ה'אני', ותקלילי את האווירה - יכול להיות שהם יסכימו לבקשתך. אם למשל הם ישאלו אותך מה יקרה במידה וימשיכו לעשות גרעפסים, תעני שתמשיכי לבוא כי חשוב לך להיות איתם ואת לא רוצה לוותר על הארוחות המשותפות שלכם. ובכלל, יכול להיות ששווה לך לספוג כמה גרעפסים בארוחה אחת בשביל לבלות איתם".
גם אם תחליט הסבתא לסבול את הגרעפסים - הדי דוחים יש לומר, סביב השולחן, בהחלט יכול להיות שיום יבוא וזה יימאס עליה. במקרה כזה, היא עדיין לא צריכה לנתק קשר עם הנכדות שלה, אלא פשוט להפסיק לאכול איתן. דליות הציעה למאזינה להגיע שעתיים לפני ארוחת הערב, למשל, לשחק עם הבנות ולחזור הביתה בלי להישאר לאכול. "גם כאן עליך לפעול בנועם ולהגיד להם שאת מכבדת את ההחלטה שלהם לעשות גרעפסים, אבל את לא רוצה לשמוע את זה ולכן את הולכת".
עניין של תרבות
מה שמשעשע בכל הסיפור הזה הוא עצם העניין שההורים הם אלה שעושים את הגרעפסים - ולא הבנות שלהן, והרי לרוב העניין הוא הפוך. האם הבנות ילמדו מההורים ויעשו גם כן גרעפסים בציבור יום אחד? בהחלט כן, אבל לפחות "הסביבה כבר תעצור בעדן", הרגיעה מיכל. "יום אחד תהיה תגובה חברתית כלפי התנהגות כזאת, ואז הן יפסיקו - למרות שאולי יעשו את זה בתור אמהות בעצמן. אל תחשבי על זה עכשיו".
לסיכום, ביקשה מיכל להזכיר כי "יש תרבויות ששם - אם אתה לא עושה גרעפס אחרי הארוחה, סימן שלא נהנת ממנה", כך שהכל עניין של תרבות, ולכן אין לסבתא המודאגת מה להילחץ יתר על המידה.