נטלי דדון דוהרת קדימה: "העשור האחרון היה טלנובלה טובה ומותחת"

היא הפכה מעוד דוגמנית לאשת עסקים מובילה, ומרווקה הוללת לאמא אחראית. בשיחה אינטימית נטלי דדון (36) חושפת הכול. היא מספרת למה לא תתחתן, מה דעתה על המצב במדינה, על החרדות והחלומות, וגם למה חשוב לה להיות הבסטי של הבן שלה  דדון מסכמת עשור של חיים ברכבת הרים משוגעת, ב-12 נושאים רגישים במיוחד, ומצהירה: “העשור האחרון היה ביג וואו, קרה בו כל מה שצריך בשביל טלנובלה טובה ומותחת"  

קריירה

החודש השקתי את הסוכנות החדשה שלי ביחד עם השותפה שלי אפרת, EN GROUP, שנותנת מענה רחב בעולמות סושיאל, מדיה ותקשורת, ובתוכה חטיבת כוכבים עם הניצוץ הייחודי שאני מחפשת. זה משהו שאני לא רגילה אליו כל כך, בטח לא משרד. תמיד הייתי פרילאנס, עסק פה, עסק שם, שיתופי פעולה. אני בספק אם ימצאו אותי יושבת במשרד, אבל אני לגמרי אהיה נוכחת איפה שצריך וחשוב. אני יותר רווחית כשאני מסתובבת. לצד זה, יש לי גם את מכונות המסת השומן ICE 21, שהן טירוף בפני עצמו, את מותג האופנה שלי עם אחותי, וכמובן את האינסטגרם שלי - שהוא עולם בפני עצמו. בקרוב אני גם אשיק הרצאת העצמה לנשים וערוץ יוטיוב מיוחד.

יציבות כלכלית

אני חושבת שרובנו לא באמת עוצרים לחשוב מה יהיה ביום שאחרי. אני עצרתי לחשוב, ומשם באמת האמביציה והצורך לבסס את עצמי בכמה תחומים. יש תמיד את החרדה של “מה קורה?" - הכוח לא באמת בידיים שלנו - מישהו פתח אפליקציה (אינסטגרם ד"ט), ואנחנו נשאבנו לשם והתבססנו על העולם הזה. אם מחר סוגרים את זה - מה עושים? מפה הגיע הצורך של משהו יציב, פחות ארעי. חשוב לזכור בדרך לא לפחד, גם כששמים לך מקלות בגלגלים. בעסק הראשון שלי נפלתי ואיבדתי את כל החסכונות שלי, אבל לא הפסקתי לנסות. יכולתי בכל שלב להגיד “איפה יש בעל עשיר?". פעם לא האמנתי בעצמי, היום כן. גיליתי בעצמי תכונות שלא הכרתי, וכל יעד שאני מציבה לעצמי - אני מגיעה אליו. דרך האמהות גיליתי בולדוזר. פתאום צפו מחשבות של “את צריכה קרקע, את צריכה בית, כשהוא יגדל הוא צריך רישיון ולימודים". לא רוצה שיהיה לו יותר מדי קשה. אני הרגשתי תמיד בהישרדות - מתשלומים על התואר ועד לרכב הראשון - תמיד הייתי גם בהישרדות כלכלית. בכניסה להריון אני זוכרת את עצמי עוד לווה כספים, ולא התביישתי בזה. פעם יש לנו ופעם אין לנו, וגם היום, כשיש ברוך השם - כסף בא, כסף הולך. אני רוצה שיהיו לו הדברים שלא היו לי, מבחינת ביטחון ומבחינה כלכלית.

איך מספקים הכל ב-24 שעות?

בא לי לשכפל את עצמי. מספיקים הכל בעזרת שותפויות טובות וחיבורים נכונים. אחותי היא הנשמה התאומה שלי, ששותפה שלי בבגדים, ובעיניים עצומות אני יכולה ללכת קדימה ולדעת שהיא שם. בדיוק כמו אפרת בתחום של המשרד, הניהול והייצוג, וכמו עדי - שותפתי במכונות. בלי החיבורים האלה לא באמת יכולתי לעשות הכל. יכולתי לעסוק בדבר-שניים, אבל לא באמת לפרוץ למקומות שרציתי. אישה לאישה מלכה - זה משפט שמוביל אותי. החיבורים האלה לנשים מעצימות שמפרגנות אחת לשניה מאפשרים את הכל. לנשים אין מושג כמה כוח יש כשהן באמת בטוב ובפרגון מלא אחת עם השנייה. אין משהו שיכול לשבור את זה. זה נדיר, אבל כשזה קיים - זה מדהים.

אמהות

אני שואלת את עצמי, לפחות פעם ביום: “היית רוצה להיות הבת של עצמך?", “היית רוצה להיות במקום ריף?", והאמת - כן. אני דואגת שהוא יהיה שמח ומאושר, שיהיה לו מספיק זמן אבא ומספיק זמן אמא. אני קמה בבוקר, רואה את הפנים שלו, וזה מספיק לי בשביל לדעת שאני עושה את זה נכון ובסדר, ושלא חסר לו כלום. ברגע שאני מרגישה שזה טו מאץ' או שנסעתי הרבה - אני עושה ברייק, ואנחנו נשארים ביחד בבית ועושים יום כיף. אני גם משתדלת לעצור הכל משעה 17:00 עד 19:00 ולבלות איתו את השעתיים האלה שהוא בבית, עד שהוא הולך לישון. היום, כשאני פוגשת זוג נשוי, אני אומרת: לא משנה מה - ביחד לא ביחד - שני ורביעי זה של האבא וכל שבת שנייה, תלמדו ממני. זה שזה לא מובן מאליו שהאישה אוספת מהגן ושמה בבוקר, זה שיש ימים לגבר ולאישה - יעשה לכם טוב ביחסים. היום כל הנשים הן עובדות ועצמאיות כמו הגברים. כולם מביאים פרנסה הביתה, אז תעשו את זה גם עם הילדים. הרבה עושים את זה, לא המצאתי את הגלגל, אבל כן למדתי דרך איך שאני נכנסתי להורות, שזו באמת מתנה שיש לך את הימים שלך. בהתחלה הייתי יכולה להזיל דמעות שהוא לא ישן במיטה לידי, וצריך להכיל פתאום את הבית הריק. היום, גם כשאנחנו יחד, אני אומרת לו: רביעי זה שלך. כל כך התאהבתי בפורמט הזה

הכי פולני שלנו - מתי עוד אחים לריף?
אני רוצה מאוד, אבל זה לא באוויר עדיין. חשוב לי שהוא יגדל עם אחים בבית, שיחווה אותם ברמה היומיומית. אני רוצה לפחות עוד אחד, וגם אין לי בעיה עם הרעיון של הריון עם תאומים ולסגור את הפינה. אני לא רואה את עצמי בלי האחיות שלי. מה שנשאר בסופו של יום זו המשפחה. כולם צוחקים עליי ואומרים לי “את בקייטנה". אני מבינה את זה, ואני מוכנה לוותר על הנוחיות שלי ולא להיות אגואיסטית. האמת היא שדרך האמהות גיליתי בן אדם טוב יותר ממה שחשבתי שאני יכולה להיות אי פעם. בינתיים אני של ריף, ואני נותנת לו להרגיש הרבה פעמים שהוא מגדל אותי. אני חברה שלו. יש גבולות, והוא יודע בדיוק שאני אמא שלו, ושלא זה לא. אני בוחרת את המלחמות בנקודות החשובות. חשוב לי להיות בסטי שלו, שלא ניקח הכל ברצינות מדי ושנצחק.

חתונות
כל הסשן הזה של גני אירועים, הקונספט של החתונה - פחות מדבר אליי. לא מזמן הייתי בחתונה של חברה שלי. היא סחבה את כולנו ליוון, למקום קסום באווירה אחרת לגמרי. עמדנו על צוק מטורף, משהו מדהים, ואמרתי לעצמי - “אוקיי, אפשר אחרת". היה כל כך רומנטי והרגיש לגמרי מהאגדות. השוני הזה כן יכול לדבר אליי, אבל לא בהכרח ההסכמים והחתימות. לא צריך את זה. אני חושבת שהלב מדבר, ושאם צריכים להיות שם, אז נמצאים שם. גם זוג חברים גאים שלי, צחי ורן, התחתנו לאחרונה. הייתי שושבינה עם שמלת כלה, הבן שלי היה שר הטבעות. החינה הייתה בגינה שלי, והייתי הנהגת של החתן והחתן. חוויתי את החתונה מכל כיוון, כולל הלחצים והזיעה הקרה. הם סגרו לי את הפינה לגמרי, ואני מרגישה שלגמרי הגשמתי את עניין החתונה.

חושבת לעזוב הכל ולעבור לחו"ל?
לא. אני אוהבת את המדינה שלי. לא ארחיק אותו מהמשפחה, שזה הדבר הכי חשוב לי. תמימות זה משהו שתמיד היה בי, אז נעבוד יותר קשה ונישאר פה, כי אולי משהו כן הולך להשתנות. פוליטיקה זו מלחמת התשה. אני לא יודעת כבר באיזה צד אני, הצליחו לבלבל לי את כל המערכות. רגע אני מרחמת על הצד הזה, רגע אני עם הצד ההוא, רגע אני נמשכת לחוזק של זה, שנייה אחרי זה מספרים בחדשות על האשמות ואז אני תוהה מה קורה כאן. אני באמת מבולבלת, ואני חושבת שיש הרבה אנשים במצב שלי שמתוסכלים מזה ששוב צריך להצביע. עצוב לי. מבינה גדולה אני לא, ולא שוחה בחומר, אני פשוט חושבת שבאמת צריך פה שינוי. למשל, קבוצת השולמנים - זה משהו שאני מאוד מזדהה איתו. אני לא מתלוננת, ותודה לאל על הפרנסה ועל זה שבאמת לא חסר לנו, אבל אחד היעדים בחיים זה לקנות בית. אני לא חושבת שזה נורמלי שבן אדם שעובד כל כך קשה כמוני במשך כל כך הרבה זמן, עדיין לא יכול לקנות בית. אני רואה את אמא שלי והסביבה שלי כל הזמן בהישרדות. מגיעה לסוף החודש, נגסו לך מפה, לקחו לך משם, וכמעט לא נשאר. אני באמת עובדת מהבוקר עד הלילה, ואני לא מפחדת מעבודה קשה, אבל זה די מייאש שבסוף החודש את תוהה לאן זה נעלם. זה מטורף. אם אני ככה, מה עם אישה עם ארבעה ילדים שפתאום מתגרשת ומוצאת את עצמה במלחמה? הרבה אנשים עסוקים פה בלשרוד במקום בלחיות.

פחדים וחלומות

מלא! זה לחיות איתם ולא לתת להם לנהל אותך. הפחד הכי גדול שלי זה לאבד מישהו קרוב, וכבר חוויתי אותו. זה מה שגרם לי גם הרבה פעמים להתרחק מעמותת “אורות של תקווה" ולחזור בקצב שלי. העמותה מסייעת לילדים חולי סרטן ומשפחותיהם. המוות זה הפחד הכי גדול. שאאבד או שיאבדו אותי. גם מאז שהפכתי לאמא, יש כל הזמן את המחשבה הזו “מי ידאג לו?", אבל אני משתדלת לא לתת לזה יותר מדי מקום בחשיבה, כי אם את חושבת על משהו הרבה ומתעסקת בו - הוא עלול להתממש. אני באמת מאמינה שאתה מה שאתה מייצר בעזרת המחשבה, בעזרת החשיבה החיובית. במשך שנים נמנעתי במודע מלראות חדשות או לקרוא עיתונים, פשוט כי אני מאוד חרדתית. בשלב מסוים הרגשתי בורה. את צריכה לדעת מה קורה סביבך. רק לאחרונה התחלתי להיות יותר חזקה עם עצמי. אני לא חושבת שיש בן אדם שמתנהל בלי חרדות, אבל זה באמת עושה לי נורא.

חלומות לפעמים מתגשמים. האמת שאני חולמת בלילה ומגשימה ביום. זה משהו שאני מאוד מעריכה בעצמי. כמו שרציתי את המשרד - קמנו בבוקר, מצאנו מקום, הבאנו ספה ועציץ, ופתאום הכל עומד ויאללה פגישות. זה התחיל בטאלנטית אחת שרצתי איתה, ומהר מאוד זה פתח בי את החשק לייצג עוד, לתת להם כלים ולהגשים להם את החלומות. להגשים לכמה שיותר אנשים חלומות זה הכיף שלי. גם בעמותה - חזרנו עכשיו מברצלונה, הגשמנו חלומות לתשעה ילדים שרצו לראות משחק של מסי. אין משהו שמתקרב לזה יותר, חוץ מריף שלי שממלא אותי - מאשר לראות את ההתגשמות של החלום שלהם. בעיקר הם, שהם בשגרה כל כך מעפנה ביומיום. ברמה האישית, זה לקחת כל תחום שאני נמצאת בו ושיתפוצץ מרוב הצלחה.

פמיניזם

הפמניזם המודרני זה להבין שאת יכולה להיות גם האישה המפנקת הביתית. אני חולה על המטבח ועל לבשל. את יכולה להיות הכל - זה המודל החדש. אני כן אישה של בית, ואני מאוד אוהבת את זה. לצד האישה החזקה, כן חשוב לי לשמור על זאת שרוצה דווקא שכן יעטפו אותה בבית.

היום יש לי אותו. למדתי עם השנים לא לקפוץ על כל מחזר שבדרך, ולחכות בסבלנות למשהו אמיתי שיגיע. מעבר לזה, אני תמיד אומרת לנשים - תאמינו בעצמכן. בנות כותבות לי “טוב, את כזאת מלאת ביטחון. אני לא יכולה להיות כזאת" - זה לא נכון! זה נהיה בעבודה עצמית, וזה משהו שניתן לשינוי. מדברות איתי המון ילדות, שאני רואה בהן את הבוסר ואת הפחדים, שתוהות איך אפשר להתקדם, והן לא מאמינות שהן יכולות ושיצליחו.

אני הייתי שם. זה אפשרי. זה משהו שמאוד חשוב להגיד לילדות האלה - זה אפשר, זה בסדר, תעלו מדרגה-מדרגה, רק אל תוותרו בדרך. אני חושבת שנחישות, התמדה ואומץ - זה מה שהוביל אותי, וגם את מקדונלד’ס.

דימוי גוף

היום בדיוק חשבתי על זה שפעם לפני יום צילום, היה איזה שבוע של מרתון של ספורט ושיזופים, ואתמול בלילה, כבר ישנתי בחצי עין, ופתאום אמרתי לעצמי “לא התגלחת". עברתי מהשלב שכולי הייתי בעבודה על חיטובים - והייתי צעירה ועוד יותר חטובה מהיום - והתחלתי “להקליל" לעצמי. הבנתי מה חשוב בחיים. עם זאת, הזנחה מעולם לא הייתה חלק ממני. וכן, עדיין אחד החלומות שלי הוא שיום אחד יתפוס אותי ספורט שיגרום לי להתמכר אליו, מה שלא קורה. מבחינת יחסיי עם אוכל - זה לפי תקופות - או שאנחנו החברים הכי טובים, או שאני מרגישה שאני צריכה ממנו הפסקה. יש תקופה שאני לא מחשבנת, ואז בא לי פתאום מאוזן, בא לי פתאום ניקוי רעלים. אבל מה שאני הכי אוהבת זה לבשל ולראות את מי שאני אוהבת אוכל ונהנה - זה הסיפוק שלי, זה המרוקו שלי. יש מגוון רב, וזה מקסים בעיניי, מנטע ברזילי ועד אליי - יש הכל. גם נועה קירל, שהיא מהממת ומוכשרת, היא ממש לא הלוק הדק הזה שהיו חייבים פעם כדי להצליח. מצד שני, יש הרבה אפליה מתקנת קיצונית קצת לכיוון השני - את מעלה תמונה ואת נראית קצת רזה מדי, וישר כל התגובות הרעות. יש מזה ויש מזה, אפשר לפרגן להכל. לא צריך לשפוט על פי מראה גוף. “איכס, את רזה" - זה משהו שהייתי מורידה מהלקסיקון בתגובות.

ניתוחים פלסטיים
תשני מה שמפריע לך, תעשי מה שיגרום לך להרגיש בנוח עם עצמך, אבל לא באימפולסיביות - כי אותי זה הוביל לזה שהלכתי שנים עם משהו שלא קשור אליי. ממליצה לא בגיל מוקדם מדי. הגילים הולכים ופוחתים באופן קיצוני מאוד. אחרי שהוצאתי את שתלי הסיליקון, זה כיף לי בלי. עשיתי אותם בשלב כל כך מוקדם, עוד לפני שהספקתי לפתח לעצמי ביטחון עצמי. חשבתי שזה ייתן לי ביטחון לטרוף את העולם. את חושבת שאם זה ייראה ככה או ככה, הכל ייראה אחרת - העבודה, החיים. החיים הם לא כאלה פשוטים, אין קסמים. לא הייתי אומרת שהייתי חוזרת אחורה ולא חווה את זה. יכול להיות שלאותו רגע זה באמת היה לי נכון, אבל עשה לי מאוד טוב לקבל את עצמי כמו שאני כשהחליטו בשבילי שזה לא בשבילי. היום לא הייתי חושבת על לעשות את זה שוב. בכלל, נכון להיום אין ניתוח שבא לי לעשות. אני רואה המון ניתוחים הזויים - מישבנים ועד קוביות בבטן. אני לא בעד החיפוש אחרי הדרך הקלה. כמו שאני אומרת על האייס - זה מחטב, זה ממצק, זה עושה עבודה מדהימה, אבל זה לא מחליף את הספורט, אז בואי וקחי את זה כתוספת.