לאחר שסיימנו לחגוג את דברי ההלל והשבח על הפסגות אותן כבשו הנשים במסגרת יום האישה הבינלאומי, האורות מתעמעמים בחזרה לשגרה, ואנו נישאר כעת עם המחשבות על מה בעצם ניקח מפה הלאה. אז לאחר הטקסים והמילים היפות על כך שכבר יש לנו ראשות ממשלה, טייסות, לוחמות ומנכ"ליות, בסיומם ניזכר שבאופן אבסורדי למדי גם במאה ה-21, מי ש"אחראים" להלביש אותן אלו עדיין הגברים.
על אף שענף האופנה מזוהה בעיקר עם נשים, אלו השולטים בו באופן כמעט אבסולוטי הם עדיין הגברים, שקובעים למעשה כיצד תיראה המלתחה הנשית. בעוד שנשים מוציאות על אופנה פי שלושה מגברים, רק 14% מתפקידי המנכ"ל בענף מאוישים על ידי נשים.
נתונים דומים אפשר לראות גם בלימודי עיצוב אופנה - 85% מהסטודנטים הן נשים. ובכל זאת, רוב מעצבי העל הם גברים וכך גם בתפקידים נוצצים אחרים המזוהים עם עולם האופנה כמו צלמי אופנה, סוחרי בדים וטקסטיל, מנהלי סטודיו וכו'. כיצד ייתכן שתעשייה שמיועדת לנשים, נתפרת לנשים ומוכרת לנשים, מנוהלת ונשלטת על ידי גברים?
תפקידי הנשים בענף האופנה מרוכזים בעיקר בתחתית הפירמידה, במשרות סיזיפיות ולעיתים בשכר מינימום כמו תופרות, תדמיתניות, מוכרות בחנויות וכו'. ועוד לא דיברנו על תעשיית הטקסטיל ורצפות המפעל, בהן נשים מהוות 80% מכוח העבודה. תעשיית האופנה הגלובלית נחשבת מסורתית לאחת הרווחיות בעולם וערכה מוערך בכ-3 טריליון דולר. במקביל, היא מקוטלגת כתעשייה אכזרית ובלתי שוויונית. מחקר של חברת OXFAM מצא כי מנכ"ל גבר של מותג אופנה מוביל מרוויח בארבעה ימים, סכומים שעובדת בתעשיית הטקסטיל בבנגלדש מרוויחה במשך כל חייה.
אידיאל יופי בלתי מושג
אם לא די בכך, אנו נתקלות לא מעט בתעשיית האופנה בתפיסה גברית כיצד גוף נשי צריך להיראות. החל מהמידה הנכונה ועד לגובה המצופה והגזרה המתאימה. למציאות זו השפעות מרחיקות לכת על דימוי הגוף של נשים, ביטחונן העצמי והאופן בו הן תופסות עצמן. אותם מעצבים גברים מעולם לא חוו לידה ושינויים הורמונליים נשיים, ומעולם לא נדרשו לעמוד בלחץ של השגת אידאל יופי בלתי מושג. אותה שאיפה שטחית, ייתכן ונובעת לא פעם מתוך פנטזיה ילדותית או חוסר הבנה בנוגע לקימורי הגוף של האישה. כך מנסים לכפות ולמשטר מעטפת המנוגדת לטבעו הבסיסי של הגוף הנשי, במקום להעצימו.
בשל מושג היופי הגברי השולט, הורגלנו לאורך השנים להילחם בגופנו ולהציב בפניו סטנדרטים בלתי אפשריים, כתחליף להבנה מעמיקה על מה שנכון ויפה לנו באמת. לרבות מאיתנו אין רצון לדחוס עצמן למחוכים כדי לקבל פרופורציות טובות ונכונות, או ללכת בחורף עם מחשופים עד הפופיק כאישור להרגיש מושכת.
אופנה אינה רק הבגד שנלבש, אלא הדרך בה נבטא עצמנו. הדבר שבאמת נרצה, הוא להרגיש שאותו הבגד מבטא את מי שאנחנו ומה שאנו שואפות להיות, ובו בזמן להעניק לנו את ההרגשה שאנחנו הכי יפות ובטוחות שיש. אותו רצון שניתן להשיג, אך ורק כאשר מכבדים את גופנו בדיוק כפי שהוא.
אין פה חלילה טיעון שגבר אינו יכול לעצב עבור נשים. לאורך ההיסטוריה פועלים מעצבים גברים מופלאים בארץ ובעולם, המטביעים חותם בתעשייה ומהווים השראה גדולה. אך לא משנה כמה גבר מוכשר - הוא מעולם לא יבין כיצד אישה מרגישה בתוך גופה, בעוד שעדיין ניתן להבחין בלא מעט דעות קדומות המתבטאות באופנה העכשווית.
האם ישנה דרך לשבור את תקרת הזכוכית? אם היינו מצליחות לייצר מנעד מגוון של כוח נשי קרייריסטי בקרב אותם תפקידי הצמרת, אנו כצרכניות היינו מרוויחות מגוון רחב יותר, סלחן יותר ובריא יותר של אופנה נשית. נשים בענף האופנה חייבות לשאוף ולאייש את כל קשת התפקידים שעשויים להוות מקפצה עתידית לתפקידים הבכירים. רק כך מסה קריטית מתוכן תוכלנה עם הזמן ובאופן טבעי, תוך צמיחה מהבסיס, להגיע גם לתפקידים בכירים. בנוסף, יש לגבש מסגרות חונכות שיאפשרו למעצבות הצעירות ליצור קשרים מלמדים ומחנכים עם בכירים בתעשייה, שיעודדו אותן וילוו אותן לאורך הקריירה.
הגיעה העת שצרכניות האופנה יחלו להצביע ברגליהן. כדי שיוכלו לעשות זאת, יש ליצור תו תקן לבעלי עסקים מתחום האופנה המעודדים תעסוקה נשית (כמו התו הירוק בתחום הסביבה או תו אמון הציבור בתחום הצרכנות). במקביל, במסלול לימודי עיצוב אופנה וטקסטיל נדרש להעמיק באופן הרבה יותר מבוסס מהנעשה כיום בלימודים בתחומי מנהל עסקים ואף להוציא לדרך תואר משולב, כשהדבר יעניק יותר כלים ניהוליים. וכמובן, כמו בכל תחום, יש ליצור גם בענף האופנה מסגרות עבודה גמישות שיאפשרו לנשים לנהל קריירה ומשפחה גם יחד. אף אחד מהגברים הנהנים משימור הכוח לא ייצא למלחמה הזאת בשבילנו. רק אנחנו יכולות להילחם על הזכות להלביש את עצמנו.
הכותבת היא מעצבת אופנה ובעלת המותג "מיטל נאמן".
