"פר דרייר" שוקקת חיים, אבל פחות מתאימה למי שמחפש לאכול ממש

האם "פר דרייר" (PAR DERRIERE) ביפו היא המסעדה הקסומה בעיר? מהחזית הצנועה נדמה שמדובר בבית קפה קטנטן ושכונתי. לאחר שנכנסים בשעריה, כמו בארון קסמים, מתגלה ארץ חדשה: מסעדה ענקית הבנויה מחדרים רבים, קטנים וגדולים, הומים ושוקקים, ובכולם תחושה של מסיבה. מוזיקה רבת עוצמה בוקעת מהרמקולים, פטפוטים, קולות שקשוק מזלגות, אנשים שמחים. עוד נגיע נגיע נגיע לארץ חדשה. פירוש השם "פר דרייר", מצרפתית חופשית, הוא "הכניסה מאחור", כך מעדכן אותנו פרשננו לענייני בגט. אם תחילה חשב שמדובר בבדיחה גסה, אחרי שנחשף למקום הבין את הביטוי. הפנים לא משהו, אבל מאחור – פצצה. 
 

הגענו בשבת, אז מוגש תפריט בראנץ' אחיד ומצומצם יחסית. גם בימי חול, מתברר, התפריט לא מצטיין במגוון שופע. לפי  התפריט נדמה שהמנות בסיסיות, חסרות השראה, נעות על הציר שבין שניצל וצ'יפס, המבורגר וכריך קורנביף עד לנועזת שבהן – סטייק אנד אגס.
 

הלכנו על שני הקצוות: סטייק אנד אגס (79 שקלים) הגיעה בכמות לא נדיבה דייה של בשר סינטה, שאומנם עשוי טוב אבל מקומצן, ולידו שתי ביצים עלומות ורוטב הולנדז. החלק הטוב במנה הוא דווקא הצ'יפס – מוגש בסלסילת אלומיניום, בשרני ומטוגן היטב; מהעבר השני דגמנו את כריך הקורנביף (62 שקלים), שדווקא נדיב בכמות הבשר. בתוך שתי פרוסות לחם קסטן פרץ הבשר החוצה – טרי, איכותי, נעים. גם במנה זו מוגש צ'יפס טעים, כן ירבו כמותו, אבל בשם האיזון בחרנו בחלופת סלט ירקות, שהגיע עייף ומשעמם.
 

פיצה פלורנטין (54 שקלים) דווקא טעימה. רוטב בשמל, עלי תרד גדולים וביצת עין בודדה ומגרה מעל עושים את העבודה. בין מגוון הפיצות האדיר של כל הרשתות והמאפיות, לא מדובר בהמצאה מרעישה, אלא בפיצה פשוטה למדי, אבל טעימה למדי. הזמנו גם סלט קפרזה (52 שקלים), עם כדור גבינה אימתני על מצע שאמור היה להיות "עגבניות צבעוניות". מי שמדמיין את סלט העגבניות של רושפלד צפוי להתאכזב: עגבניות שוק ושרי, בצבע אחיד ובתיבול מינימליסטי. 
 

על הקינוח לא ויתרנו, וחבל. מוס השוקולד התברר כמקשה נטולת סקס אפיל, שנדמה שהוכנה בידי תלמידת כיתה ה' בשיעור בישול. "פר דרייר" היא מקום שוקק חיים ואווירה כיפית, מתאימה מאוד לחגיגות ימי הולדת ולדייט שני. מי שמעדיף לאכול ממש, רצוי שילך לפני כן לאבולעפיה הסמוכה, לשבוע וליהנות, ואז ירים כוסית יין מאחור. 

מתברר שכולם חולמים על כוכב מישלן, אבל מפספסים את הקהל הכי חשוב בדרך: הילדים. הורים המבקשים בילוי קולינרי עם ילדיהם, צריכים לתחקר היטב בטלפון אם המסעדה מתאימה לילדים, ומה יש עבורם לאכול. בפועל, רוב המסעדות מתעלמות, בלי להתכוון, מילדים, ובכך מחמיצות כאמור קהל יעד עקבי ונאמן. ואם הילדים לא ייהנו במסעדה ספציפית, גם אנחנו, ההורים, ניאלץ להיעדר ממנה.
 

שלוש עצות לכל בעלי מסעדה, המבקשת להיות ידידותית לבעלי משפחות:

הכינו תפריט ילדים: בסופו של יום, האנשים הקטנים האלה לא דורשים הרבה. שניצל, צ’יפס, פסטה, פיצה, המבורגר, לחמנייה עם קוטג’ – כמה זה כבר מסובך? ובבקשה, בלי רוטב שמנת שיש בו פלפל שחור ועשבי תיבול, בלי חסה ובצל בהמבורגר, בלי עלים ו”לכלוכים” בשום מנה. הכי פשוט, הכי נקי - מבחינתם זה גם הכי טעים. 

הדפיסו חוברת פעילות: ילדים משועממים הם סכנה לכל הסועדים. עד מהרה יחלו צעקות והתרוצצויות, שיהפכו גם את ההורים לחסרי סבלנות. כמה זה כבר יעלה להכין חוברת עם תשבץ קטן, תפזורת, מבוך ו”מצא את ההבדלים”? לבעל המסעדה היא תעלה 10 אגורות ברוטו, ותביא לשעה ו־10 דקות ברוטו של שקט.

קטשופ. תביאו יותר.