"בורגר סאלון" ביקום: העיצוב פשוט, הריהוט פשוט וגם ההמבורגר

מה דוגמניות אוכלות? אם לשפוט לפי מירי בוהדנה, שיושבת במרחק של מטר מאיתנו בסניף "בורגר סאלון" ביקום, התשובה היא המבורגר וצ'יפס, ולשתייה - בירה. חסה? אולי עלה קטן שמסתתר לו בתוך הלחמנייה. לידיעת הרכילאית ליאורה: היא לבשה טרנינג כסוף, נעלה נעלי ספורט פשוטות, מולה בעלה בכפכפים ובמכנסיים קצרים, והילדים המהממים יושבים סביב, מחטטים לאמא באינסטוש, צוחקים על תמונה שהעלתה ומתנהגים כמו הילדים של כולנו. כשאין פפראצי סביב, הכל כל כך פשוט ונעים.
 

הסניף המקומי של רשת הבשר הצפונית מתכתב עם אווירת הפשטות: עיצוב פשוט, ריהוט פשוט, ובהתאם גם ההמבורגר - פשוט, לטוב ולרע. הפשטות לפעמים מנצחת, אבל כאן מוציאים שם רע למונח. בין חוויית האירוח המאפיינת את "אגאדיר", BBB ו"מוזס", נדמה שהגענו לרשת הכי פחות משקיענית. אולי ברמת הגולן, משם הגיע המותג, רגילים לאווירה של פיקניק וחובבנות – אצלנו, המפונקים, מבקשים שישקיעו בנו קצת יותר.
 

כבר בכניסה התברר לנו עד כמה קר בסניף, ואנחנו נאלצים ללוות את כל הארוחה כשהמעילים עלינו; אומנם הזמנו טלפונית מקום יום לפני, אבל מתברר שההזמנות כאן לא נשמרות, שסתם אמרו לנו "כן, שמור לכם מקום, על שם מי?". כשאי־הנעימות גברה ("אבל הזמנו!"), הוחלט להביא מבחוץ שולחן מתכת קר, שהוצב בכניסה וחסם חלקית את הדרך אליה וממנה. בסופו של דבר החלטנו לחכות ששולחן אחר יתפנה וכבשנו אותו מבלי לשאול איש; ומלבד מסך גדול המשדר משחק NBA, לא ממש מצאנו כאן אווירה - איך לקרוא לה - חמימה ומזמינה. אפילו הילדים, שרגילים להתפנק עם שעשועונים, תשבצים ודפי פעילות ברשתות האחרות – לא קיבלו כאן כלום ונאלצו לחטט לנו באינסטוש ולצחוק עלינו.
 

ההמבורגרים כאן סבירים. לא לכאן ולא לכאן. לחמניית שומשום טובה, בתוכה קציצה שהתבקשה להגיע מדיום אך הגיעה מדיום־וול. קשה היה למצוא בבשר את הטריות שבה מנופפים ברשת - אולי הבשר טרי ומקורו בעדרים של רמת הגולן, אבל כאן, בתוך הלחמנייה, הוא מתנהג כמו קציצה רגילה, נטולת סקס אפיל, אפילו יבשושית לאחר צלייה ממושכת (45 שקלים ל־220 גרם. על הצ'יפס, אגב, תיאלצו לשלם 13 שקלים נוספים).
 

על תפריט הקינוחים הדל אפילו לא היה שווה להביט. אוי לעליבות. בלית ברירה חזרנו להציץ על מירי בוהדנה. חבל שהילדים לקחו לנו את הטלפון ולא הספקנו לצלם אותה פפראצי. 
 

מצאנו את הטריק ליהנות ב"בית קנדידוף" ביפו: אם בפעם שעברה הגענו בשיא הלחץ של עונת הקיץ והתייבשנו במשך דקות ארוכות עד שהתייחסו אלינו, הפעם, בחסות המבול החורפי שהלם בגג הפלסטיק ומדי פעם התרופף מהרוחות, השירות שזכינו לו היה אישי, כמעט פרטי. 
 

כיאה למקום עם אופי, "בית קנדידוף" מתהדר לא רק במבנה יפואי עתיק ויפהפה, אלא גם בתערוכות מתחלפות - והפעם על הקירות תצלומים קיציים של תל־אביבים בבגדי ים, נוטפי סקס אפיל והומור, שכמעט משכיחים מאיתנו את הגג שתכף עלול ליפול עלינו.
 

לכאן מגיעים אלו המכונים היפסטרים, ואלו המתיימרים להיות כאלה: צעירים, קלילים, כיפיים. מגיעים לכאן, כך נדמה, יותר בשביל החוויה, החבורה, הקטע, פחות בשביל האוכל. הקולינריה כאן דווקא מגוונת והתפריט עשיר, אבל לא תמצאו כאן יציאות מפעימות שבגללן שווה לטרוח במיוחד – הגם שהשפים פה הם בוגרי מאיר אדוני וחבריו לנבחרת הריאליטי. המנות טריות, מוגשות בפרזנטציה יפה, קטנות למדי ומתומחרות באופן סביר. אבל מנה שכמותה לא טעמתם במקום אחר? נו.
 

גבינת המאירי (28 שקלים) היא פרוסה צפתית יפהפייה מחלב כבשים, שמתובלת עם המון זעתר כדי להוסיף לה טאץ' – טעימה, זולה, חביבה כפתיח. כרוב בלאדי מתומחר באופן שערורייתי (42 שקלים), בטח בהתאם לחומר הגלם שממנו הוא עשוי, אבל ראבק, מה הם עושים לו פה, שהוא יוצא כזה טעים? הכרוב אפוי בתנור אבן עם יין לבן, חמאה וברולה גבינת עזים, ונדמה שאם יש טוויסט בעלילה – הוא נמצא כאן. בשולחן לידינו שאלו את המלצרים מה הופך את הכרוב לבלאדי, מה ההבדל בינו לבין סתם כרוב שלא נולד עם הייחוס, ולא נשמעה תשובה מלבד צחקוק של מבוכה. העונים נכונה מתבקשים לשלוח תשובה למדור.
 

העיקריות נחלקו אף הן: מנת הטליאטלה מתהדרת בשם תואר נוסף – "יפואית" (78 שקלים). מה הופך את הפסטה למקומית? אולי הכרוב הבלאדי יודע. אסאדו בקר וספריבס טלה מפורק שמעורבבים בתוך הפסטה עם ירקות שורש, יין אדום ופרמז׳ן, יוצרים מנה עסיסית ועשירה, אם כי לא ממש מקורית וקצת פחות יפואית, אלא אם כן הבשר הוא לחיו של המואזין. ואילו טי־בון טלה מגיע בצורה הבסיסית שלו – נתחי בשר על לאפה דרוזית מקופלת שאי אפשר לאכול ממנה אלא רק לאחר שחיסלתם את הבשרים, ולצדם טחינה, עגבניות, בצל וסומק. הבשרים צלויים היטב, ורדרדים, עסיסיים וטעימים. יצירתיות? לא ממש, אבל טעים, על זה אין ויכוח.
 

"בית קנדידוף" הוא מקום של בילוי, וככזה הוא נוחל הצלחה מסחררת. אנחנו לא היפסטרים, אבל נשמח להגיע לכאן שוב ושוב, עוד לפני שהקיץ מידפק. רק בבקשה – תקנו את הגג. ד