גרושה בלי בושה: עוד אשב על המרפסת ואספור גברים נודדים

מה יש לכם, אותם גברים-ילדים, שאתם כל כך נלחצים ברגע שהצד שכנגד מחזיר לכם קצת חיבה (או במקרה הנוכחי המון חיבה), שגורם לכם לנוס על נפשכם? הרי שנייה קודם לכן תכננתם את החודש הקרוב בצוותא, כולל נסיעה לפיליפינים וחזרה. דיברתם על מגורים משותפים, כאילו זו פעולת בוקר שגרתית, כמו הגרבוץ שבנוהל. מה קורה לי שחיפוש האהבה הפך למעין מטלה נוספת, כמו חיפוש עבודה באתר דרושים?

לקראת השנה החדשה, בעוד זוגות חברים נכנסים לי לתיבת נוח במעטה הרומנטיקה, אנשים ממשיכים להתחתן, כאילו הסטטיסטיקה של גירושין היא בגדר כתבה איזוטרית בעיתון ואני יוצאת ברחובות תל אביב בריקודי הורה של רווקות, מנסה להבין מה פספסתי בחומר הלימודים של "הכניסיני תחת כנפך".

אני מחשיבה את עצמי כבחורה חביבה לבריות, נאת מראה, מצחיקה, קלילה ואף זורמת. אז מדוע אני פעם אחר פעם מחטיאה את המטרה כמטווח עיוור בראיית לילה? איך קורה שדווקא אני למודת הניסיון, אחרי זוגיות ארוכה, לאחר סטוצים קצרים ואחת שנמצאת רוב חייה עם המין הגברי סביבה, אינה מסוגלת לזהות גברים שלא רואים בי יותר מ"סגירת פינה", כשרעב של השווארמה מ"דבוש" אינם משביעם. איך אני, עדיין, אחרי זוגיות רבת שנים עם עצמי, לא אוהבת את עצמי דיו וצריכה לשכנע אתכם למה כדאי לצאת איתי (שפשוף נעים מובטח בסוף). איך אני מבטיחה לכם, כאראלה ממפעל הפיס, שבסוף אם תגרד מספיק חזק, ג'יני ייצא מהבקבוק? למה אני צריכה להביא נימוקים, כמו במשא ומתן מדיני מתקדם שיתרונותיי עולים על חסרונותיי?

למה אני צריכה להסביר שלמרות שאני מעשנת לעתים ושותה כשגרה, אינכם צריכים להכניס אותי לסדנה של גמילה מהתמכרויות? למה אני חייבת לספר לכם תוך תנועות ידיים מוגזמות שאני כזאת מגניבה וסקס מעולה במעטה של רגישות מתפרצות אן בכסות של השפרצות רגשיות?

אחד הגברים המצודדים שהכרתי, לחש לי חדשות לטינדרים ש"תל אביביות זו שליחות". אם אתה לא שם אתה לא קיים. אם אתה לא מצטרף לחבורת הזאבים הבודדת הזאת היא תטרוף אותך. אז ניסיתי. עשיתי. יצאתי לבר בספונטניות עם החבר הטוב והחתיך להחריד ומצאנו את עצמנו בשירותים של הבר, בתנוחות שגם הקירות המזוהמים הסמיקו (כאן הרגע לעצור לפנות לבעלי הברים בתל אביב רבתי- סטריליזטור בשירותים פליז וגם עמדת מגבונים לחים אם לא אכפת לכם. קונדומים כבר נדאג לספק לעצמנו).

הכרתי גבר מהקבוצה המבטיחה ההיא בפייסבוק וחיכיתי שלושה שבועות להתייחד איתו עם סדין שבאמתחתו חור, וכבר שכחתי עם הזמן למה חיכיתי. עזרתי לקידום הקולטורה בארץ, כשיצאתי עם שחקנים וגרמתי להם לריכוז מרבי בהצגה בבוקר שאחרי, כשהחזרתי אותם, לדבריהם, לימי התיכון. רק דבר אחד נעלם מעיניי. הם שחקנים גם ביום יום. גם איתי הם שיחקו. יצאתי עם אנשים פשוטים, עם אנשים מורכבים, עם דתיים לשעבר, שבעצם הם שומרונים בהווה, עם כל העדות, בכל קשתות הקשת הפוליטית, ובכל הבחירות של ההעדפה המינית, שלא תמיד העדיפו אותי. יצאתי עם טייסים ורופאים, שחשבו שגם במיטה הם מחלקים הוראות ומרשמים ורצו שאנחית את המטוס לאו דווקא במסלול ההמראה המקובל.

הייתי עם גברים שחשבו שאני ה"זונה שלהם" ורצו שאדחוף את אצבעותיי למקומות שיש בהם הפסקת חשמל תמידית. הכרתי דוגמני מסלול, שגרמו לי לחשב מסלול מחדש. ועדיין, לא חלחלה אליי לתודעה ההבנה מה אתם רוצים מחיי בחיי. נשברו לי הביציות מלהבין איך אני, שאתם אומרים לי שאני כזאת מדהימה, נשארת עם כל המדהימות הזאת בגפי? אני לא רוצה להיות עם ולהרגיש בלי. לא רוצה חיכוך בלי חדירה. לא רוצה חום בלי דגירה. לא רוצה סיכוך נטול גמירה.

לא הבנתי אם העובדה שיש לי ילד מלחיצה אתכם או משדרגת אותי. האם זה שאני נטולת עכבות ואומרת הכול, it is what it is, מדליקה אתכם או מכבה אתכם. 

עידן רייכל המוכשר אומר "לא לפחד להתאהב, שיישבר הלב, לא לפחד בדרך לאבד. לקום כל בוקר ולצאת אל החיים ולנסות הכול לפני שייגמר". אני מאחלת לעצמי שבשנה הזאת אשב על המרפסת ואספור גברים נודדים, ובעיקר אתמקד בגבר שלצידי, בארבע השנים האחרונות ומעיר את עולמי. ואם יגיע גבר, שהעובדה שלעיל לא תסרס אותו,- הוא מוזמן להתאהב בי. הנאה מובטחת. מעל ומתחת. גם בצלחת.