לקסיקון הפוביות השלם, שיעשה לכם סדר בפחדים

בדיקת דם שגרתית שעברה בגיל 5 שינתה את חייה של רוית סגס. באותו בוקר לפני 19 שנה היא נכנסה לקופת חולים מחויכת, כף ידה הקטנה אוחזת בשולי מכנסיה של אמה. סגס התיישבה על הכיסא, הסיטה תלתל סורר ממצחה והושיטה ללא חשש את אצבעה הדקה לעברה של האחות. פתאום חשך עולמה. היא התעלפה וצנחה אל הרצפה. כשפקחה את עיניה וראתה ארבעה רופאים בחלוקים לבנים רוכנים מעליה, פרצה בבכי היסטרי.

אמה הייתה רגועה ושיערה שמדובר בתגובה קיצונית נקודתית. אלא שהתופעות חזרו על עצמן בכל פעם שסגס נדרשה לקבל זריקה או חיסון . ברגע שראתה את המחט רעד גופה ללא שליטה והדמעות זלגו מעיניה כמים. גם ההתעלפות הייתה חלק בלתי נפרד מהסצינה המבהילה.

רופא המשפחה אבחן מיד כי הפעוטה לוקה בפוביה מוכרת ממחטים והציע דרכים להתמודדות חלקית עם התגובות הלא רציונליות. מאז למדה סגס להשלים עם התופעה, המכונה בספרות הרפואית טריפנופוביה, ובמהלך השנים אף הצטרפו אליה שלוש פוביות נוספות - פחד משתק מפרפרים, מרופאי שיניים, ולחץ נפשי כבד הנובע מחפצים או מאנשים הנמצאים מצד שמאל של הגוף.

ברוכה הבאה לצה"ל

אף אחד במשפחתה של רוית סגס (24) מחולון לא שיער כי הילדה המוכשרת והערנית, שבגיל 9 כבר בנתה בעצמה אתרי אינטרנט, תנהל את חייה בצל ארבע פוביות, היכולות לערער את מנוחתו ושלוותו הנפשית של כל אדם ממוצע. בכל פעם שהתעלפה בעת חיסון בבית הספר או במהלך בדיקת דם, לוותה ההתעוררות בחיזיון על ארבעת הרופאים מהבדיקה הראשונה. הוריה לא נלחצו מתגובותיה הקיצוניות, משום שגם אמה נהגה להתעלף בילדותה במצבים דומים. אלא שבניגוד אליה התופעות של הבת לא נעלמו בגיל 18.

"גם הרופאים הגיבו ברוגע ורק אמרו לי לשכב על הגב ולהרים רגליים בכל פעם שאני מקבלת זריקה", היא מחייכת. "בנוסף החלטתי לבוא לבדיקות בלי עדשות מגע ואז אני לא רואה את המחט. אומנם הפסקתי להתעלף, שזה הישג מבחינתי, אבל עדיין לא הצלחתי להתגבר על הבכי ההיסטרי והרעד של הגוף".

הסבירו לך ממה זה נובע?
"הסיבה המדעית היא שהעילפון נגרם בשל לחץ נפשי ופעילות עודפת של אחד העצבים, דבר הגורם להאטה בקצב הלב ולירידה בלחץ הדם. המוח נכנס למצב של התגוננות בכל פעם שמחט עומדת להינעץ בגוף שלי. אף על פי שזו רק דקירה, בעיני רוחי אני רואה אותה נכנסת ויוצאת מהצד השני של הזרוע. המצחיק הוא שאני תופרת, מסוגלת לראות מחטים בטלוויזיה ואין לי בעיה להוציא לעצמי קוץ מהיד. הפוביה מתמקדת רק בזריקה עצמה".

התופעה מפריעה לך בחיי היומיום?
"זה לא הציק בשוטף, רק כאשר נאלצתי לקבל חיסון ואז אמא שלי הגיעה לבית הספר כדי להחזיק לי את היד. כשהתגייסתי היא לא הייתה לידי ועשיתי שם דרמה מטורפת. במשך שעה וחצי, בלי הגזמה, ישבתי מחוץ למרפאה בוכה ורועדת. החיילים חשבו שהשתגעתי. כולם עקפו אותי בתור עד שנשארתי אחרונה. החובש לא הבין מאיפה נפלתי עליו וניסה להרגיע אותי. שכבתי על המיטה, הסרתי את המשקפיים, אבל ברגע שקלטתי שהמזרק מתקרב אלי לא הצלחתי לשלוט על ההיסטריה. שני אנשים נאלצו להחזיק לי את היד כדי שלא אזוז והמחט לא תישבר. לאנשים מהצד זה נראה טראומטי, אבל אני כבר התרגלתי. זה לא הפריע לי לסיים לימודים בתכנות מחשבים או לשרת בצבא ב-8200. אנשים שואלים אותי מה אעשה בלידה, אם ארצה לטייל בדרום אמריקה או כשאזדקן ואחלה. אני תמיד עונה שילדים לא בטוח שיהיו לי, בחופשות אני מסתפקת באירופה, ואם אצטרך להתאשפז אז אבכה וארעד אבל לא אמנע מזריקה שיכולה להבריא אותי".

אני רואה שיש לך עגילים, איך התמודדת עם ניקוב החורים באוזניים?
"שיגעתי את אמא שלי במשך שנים ולרגע לא חשבתי שמדובר בהליך שדומה לזריקה. בחופשת פסח של כיתה ג' היא לקחה אותי לחנות והמוכרת הצמידה לאוזן ימין את האקדח שעושה חורים ולא ראיתי מחט. כשניקבו את אוזן שמאל התעלפתי על הסטנד של המשקפיים. המוכרת הייתה בטוחה שאני מתה ונוצר בלגן. לשמחתי, זה קרה אחרי שהיא סיימה, אחרת לנצח הייתי נשארת עם עגיל אחד".

נראה כי טיפולי שיניים משתווים אצלך לניתוח לב פתוח ללא הרדמה.
"צריך לקחת בחשבון שחוץ מזריקות יש לי גם פחד מרופאי שיניים, שנקרא דנטופוביה. אצלם זה סרט שלם, ואין סיכוי שאעבור טיפול כלשהו ללא גז צחוק כמו הילדים הקטנים. כשחויבתי לעקור שן בינה, זו הייתה סאגה מורכבת. במהלך זריקת הטשטוש התעלפתי, ואת הניתוח עברתי בהרדמה מלאה".

אין כניסה לפרפרים

פוביה, על פי הגדרתה, הינה פחד מוגזם או בעתה כרונית הנובעים ממצב כלשהו או מצפייה באובייקט מסוים. מדובר בהפרעת חרדה נפשית, חסרת היגיון, העשויה לשבש את מהלך החיים של הלוקה בה. המוכרות ביותר הן פוביות מגבהים, ממקומות סגורים או מעכבישים. מרבית הפחדים מתעוררים בעקבות טראומת ילדות, אולם חלקם יכולים לצוץ במפתיע גם בגיל הבגרות. הדרכים לטיפול הן שונות ואינדיבידואליות. יש מי שיעדיף להתנסות בהיפנוזה, אחרים יתרגלו דמיון מודרך או יפקידו את תעתועי מוחם בידיו של הפסיכולוג.

למרות הקשיים של הסובלים מפוביות, החשים כי חייהם מתנהלים לעתים בתוך סרט אימה, תגובתו של הקהל הרחב כוללת שלל בדיחות מעליבות, לעג או סלידה. לא קשה לנחש מה יעבור במוחו של אדם כאשר העומד מולו יתוודה על פחד מירקות, מרהיטים, מפרחים, מחמאת בוטנים, ממילים ארוכות, מצבעים שונים, מרחצה, מעוגות יום הולדת, מתמונות סלפי ואפילו ממבטא בריטי, שרבים מחשיבים אותו כסקסי דווקא.

מה עושים במעגל

ההחלטה לחשוף את הפוביות עלתה אצל סגס כבר בשנה הראשונה ללימודים במכון הטכנולוגי בחולון, כאשר הסטודנטים התבקשו לתאר בצורה חזותית התנהלות המפריעה להם. סגס בחרה להכין סרטון שבו המצלמה מכוונת אל רגליה, ובכל פעם שהיא פסעה מצד שמאל נשמעה מוזיקה מרגיעה. כאשר עברה לצד ימין נשמע רעש צורם המזכיר סיום שידורים בטלוויזיה.