נו, אתם כבר חושבים פעמיים לפני כתיבת תגובה אנונימית ומרושעת? האם לנגד עיניכם עולות עיניה הדומעות של חן טל, כשמתחשק לכם לשחרר קיטור ולכתוב משהו נבזי מאוד על מישהו שאתם לא מכירים, או מכירים ומתעבים אבל לא מעיזים לומר לו את זה בפרצוף? כי אם לא, אז כנראה שקמפיין המלחמה בטוקבקים מרושעים של איגוד האינטרנט הישראלי, שזכה לשם “אל תשתפו. אל תשתתפו" לא ממש חלחל אל המקום הזה, שבו אתם נוצרים את המוסר שלכם.
ייתכן שבתוך בהלת הפוסטים הממומנים של "סטטוסים מצייצים", פספסתם את הסרטון שהפיצה האגודה לפני כשבועיים, ובו נראים סלבס וסלבריטאי רשת מקריאים תגובות נאצה שנכתבו עליהם. בין המשתתפים אפשר למצוא את חן טל, עומרי חיון, עדי שילון, ליאור דיין, רני רהב, ליהיא גרינר ופרסונות נוספות. ואם הקונספט נשמע לכם מוכר, זה כנראה משום שהוא כבר מוכר לעייפה. הרעיון המקורי שייך למנחה הלייט נייט ג'ימי קימל (“ג'ימי קימל לייב"), שגייס את הסלבס השונים שהגיעו להתארח בתוכנית שלו, וביקש מהם להקריא ציוצים מרושעים שנכתבו עליהם.
במקרה של קימל, התוצאה המתקבלת מצחיקה מאוד (כבר צולמו שמונה קטעים כאלו). על כל נאור אורמיה וקותי סבג שלנו, הוא משווה ומעלה בגווינית פאלטרו, ג'וליה רוברטס ואשטון קוצ'ר. הסרטון של איגוד האינטרנט הישראלי (מושקע ועשוי היטב, יש לציין) עושה את העבודה ברמת הרגש: רק סוציופתים יכולים להישאר אדישים למראה עיניים דומעות של אדם, מוכר או לא, שקורא הערה אכזרית שנכתבה עליו, אבל האם הוא באמת יצליח לגרום לאנשים לשמור את הדעות המכוערות שלהם לעצמם? במיוחד בעידן שבו יש מגיבים שכותבים דברים איומים בשמם המלא ודרך פרופיל הפייסבוק שלהם? התשובה היא לא. ממש כשם שסרטונים שבהם אפשר לראות פרות ותרנגולות בסבל נוראי, לא הצליחו להפוך את המין האנושי בכללותו לטבעוני.
ייתכן שבתוך בהלת הפוסטים הממומנים של "סטטוסים מצייצים", פספסתם את הסרטון שהפיצה האגודה לפני כשבועיים, ובו נראים סלבס וסלבריטאי רשת מקריאים תגובות נאצה שנכתבו עליהם. בין המשתתפים אפשר למצוא את חן טל, עומרי חיון, עדי שילון, ליאור דיין, רני רהב, ליהיא גרינר ופרסונות נוספות. ואם הקונספט נשמע לכם מוכר, זה כנראה משום שהוא כבר מוכר לעייפה. הרעיון המקורי שייך למנחה הלייט נייט ג'ימי קימל (“ג'ימי קימל לייב"), שגייס את הסלבס השונים שהגיעו להתארח בתוכנית שלו, וביקש מהם להקריא ציוצים מרושעים שנכתבו עליהם.
במקרה של קימל, התוצאה המתקבלת מצחיקה מאוד (כבר צולמו שמונה קטעים כאלו). על כל נאור אורמיה וקותי סבג שלנו, הוא משווה ומעלה בגווינית פאלטרו, ג'וליה רוברטס ואשטון קוצ'ר. הסרטון של איגוד האינטרנט הישראלי (מושקע ועשוי היטב, יש לציין) עושה את העבודה ברמת הרגש: רק סוציופתים יכולים להישאר אדישים למראה עיניים דומעות של אדם, מוכר או לא, שקורא הערה אכזרית שנכתבה עליו, אבל האם הוא באמת יצליח לגרום לאנשים לשמור את הדעות המכוערות שלהם לעצמם? במיוחד בעידן שבו יש מגיבים שכותבים דברים איומים בשמם המלא ודרך פרופיל הפייסבוק שלהם? התשובה היא לא. ממש כשם שסרטונים שבהם אפשר לראות פרות ותרנגולות בסבל נוראי, לא הצליחו להפוך את המין האנושי בכללותו לטבעוני.
מנגנון ההדחקה שלנו הוא כלי מופלא וקסום שמאפשר לנו לחשוב, קודם כל ובעיקר, על עצמנו. הקומיקאי לואי סי.קיי. הסביר את זה פעם, כשהתראיין לתוכנית של קונאן אוברייאן: “ילדים הם מרושעים, כי הם בוחנים זה את זה. הם קוראים לילד ‘שמן' ורואים את התגובה הנעלבת שלו, הם מרגישים רע לגבי עצמם. אבל כשהם פשוט כותבים לו ‘אתה שמן', הם אומרים לעצמם ‘המממ...זה היה כיף... אני אוהב את זה". ואל תנסו להכחיש: אלה לא רק הילדים שלכם או כל מיני אנשים זרים שאין לכם מושג מי הם, גם בתוככם שוכן איזה טרול מרושע, שמפיק הנאה סדיסטית מוזרה מכתיבת תגובות איומות, אם כטוקבקיסטים אלמוניים או בפייסבוק, תחת השם המלא שלכם (בהנחה שאין לכם שום פאסון להפסיד).
אתם כועסים או מתוסכלים או שונאים או ממורמרים, ואתם מוצאים מפלט מנחם, כמעט כמו קרואסון שוקולד חם, בפריקת העול על המקלדת. האנשים שנמצאים מהצד השני לא ממש מעניינים אתכם, כי אתם לא צריכים להתמודד עם התגובות שלהם באופן ישיר. ואולי גם אם הייתם צריכים, זה לא היה מצליח לעמוד בדרככם ומונע מכם להמשיך לטפח את הטרול הפנימי שלכם.
אני מבינה את הדחף להראות לאנשים את הנזקים שעושות התגובות שלהם. זה אך הגיוני. תראה לאדם כמה הוא פוגע באדם אחר, והוא יפסיק לעשות את זה. רק שאם התיאוריה הזאת הייתה נכונה, יכולנו לחיות בעולם ללא טרור, פיזי או מילולי.
זה מזכיר לי איך בגיל 11 , בהיותי ילדה שמנמנה, מקורזלת ובעלת ביטחון עצמי נמוך לאין שיעור, מצאתי את עצמי ניצבת מול כל הכיתה וממררת בבכי. אני חושבת שניסיתי להעביר להם שיעור חברה או משהו כזה, והם פשוט לא הקשיבו לי, ולפני שהבנתי מה קורה, פרצתי בבכי נוראי ופצחתי במונולוג שמתאר כמה זה קשה להיות הילדה השמנה של הכיתה, כשאף אחד לא מזמין אותך לרקוד במסיבות.
הכיתה הייתה נפעמת ומרותקת. לא אשכח לעולם את הפרצופים הקטנים שלהם, המומים מהחשיפה העצמית שלי (לפחות היכולת הזאת שירתה אותי לא רע לאורך הקריירה), ואולי גם קצת נבוכים ומבוישים. שאר הילדות הדחויות בכיתה פרצו בבכי גם הן, והצטרפו אלי במאבק הדומע. הייתי בטוחה שהצלחתי לחולל שינוי, שהצלחתי לחדור את שריון האנחנו-בני-11-לא-אכפת-לנו-מרגשות, ושזהו, מעתה ואילך הם יתייחסו אלי אחרת. במסיבת הכיתה הבאה מצאתי את עצמי דבוקה לרחבה - כל הבנים בכיתה הזמינו אותי לרקוד. הייתי בעננים.
אבל שבוע אחר כך למדתי את הלקח הראשון שלי על בני אדם: גיליתי שהם דווקא צחקו עלי מאחורי גבי וכינו אותי “עלובה". הבנים סיכמו ביניהם שיזמינו אותי לרקוד מתוך רחמים. הלב שלי נשבר, אבל לפחות הבנתי משהו חשוב: זה לא עוזר לפנות לרגש, כי טבע האדם הוא מרושע לעתים, וטוב לעתים אחרות. זה עושה אפילו את האפקט ההפוך - כשאתם מראים לטרול הפנימי של כל האנשים האלה, שהם אכן מצליחים להכאיב ולפגוע, הסדיזם המודחק מחכך ידיו בהנאה.
אבל שבוע אחר כך למדתי את הלקח הראשון שלי על בני אדם: גיליתי שהם דווקא צחקו עלי מאחורי גבי וכינו אותי “עלובה". הבנים סיכמו ביניהם שיזמינו אותי לרקוד מתוך רחמים. הלב שלי נשבר, אבל לפחות הבנתי משהו חשוב: זה לא עוזר לפנות לרגש, כי טבע האדם הוא מרושע לעתים, וטוב לעתים אחרות. זה עושה אפילו את האפקט ההפוך - כשאתם מראים לטרול הפנימי של כל האנשים האלה, שהם אכן מצליחים להכאיב ולפגוע, הסדיזם המודחק מחכך ידיו בהנאה.
אם אגודת האינטרנט או כל אחד אחר רוצה לגרום לגולשים לחדול מהרשעות הזאת, הם יצטרכו קודם לסגור את האינטרנט. תגובות מרושעות ובריונות ימשיכו להתקיים, כל עוד הרשת קיימת. בעצם, כל עוד המין האנושי קיים.