לאחר פוסט חשוף ומרגש שפרסמה בפייסבוק, החליטה לעלות ורוניקה לשידור ולספר באומץ את סיפורה.
על האונס היא לא מוכנה להרחיב, מעבר לעובדה שהאירוע הנורא אירע בגיל 10 ושהוריה התוודעו אליו רק כשהייתה בת 15. אבל על מחלת האנורקסיה היא מדברת בכנות מדהימה, "בשביל להראות לבנות שאפשר לצאת מזה, שאפשר להשתקם אחרי הרבה שנים של מחלה".
עבור ורוניקה, יש קשר ברור וישיר בין האונס המזעזע לאנורקסיה שפיתחה. "לאחר האונס לא ראיתי להיראות כמו אישה או כמו אובייקט מיני. רציתי להיראות נערית יותר, עם פחות ציצי". אבל המחלה הזו מתעתעת, כך היא מספרת. "הייתי חושבת שאני שולטת במחלה, אבל הייתה זו המחלה ששלטה בי".
השקרים
”בבוקר לפני שהייתי הולכת לבית הספר הייתי אומרת שאני לא רעבה בגלל שרק עכשיו קמתי, הייתי לוקחת כריך וזורקת אותו לפח בדרך. בצהריים הייתי מספרת שאכלתי אצל חברה, ככה הייתי מתחמקת. את ארוחות העבר הייתי 'אוכלת' בחדר וזורקת אותן מהחלון".
לשקילות הייתה מגיעה ורוניקה עם משקולות קטנות קשורות לקרסוליים. "הייתי שותה הרבה מים לפני שקילות, ליטרים של מים, הייתי מחביאה דברים כבדים בכיסים, קושרת משקולות על הרגליים. וגם באשפוזים הייתי משקרת. אחרי האשפוז הראשון גיליתי את המשלשלים והייתי ומשקרת על זה. הייתי לוקחת בשיא בסביבות 200 כדורים ביום. אחרי אכילת תפוח, לא ארוחה מלאה".
הגילוי להורים
כשהייתה אוכלת ליד אמה, ורוניקה ישבה עם שקיות בכיסים ומנצלת כל רגע של חוסר תשומת לב, כדי להעלים את האוכל מהצלחת. בגיל 15, בטיפול פסיכולוגי בעקבות מחלת האנורקסיה, שכנעה המטפלת שהגיע הזמן לספר להורים על האונס. "לאמא שלי היה מאד קשה לגלות. היא הייתה שבורה. פתאום ביום בהיר אחד זה הכה בה”.
ורוניקה החדשה בעזרתה של מיכל צפיר
על מיכל צפיר שמעה מחברה, שהמליצה לה ללכת להרצאה שלה. "חשבתי, לסנובית הזאת? אבל נתתי הזדמנות. הלכתי להרצאה שלה והייתי מרותקת כל השעתיים. לאחר ההרצאה באתי אליה והצגתי את עצמי כבחורה האנורקסית מהמיילים. היא אמרה לי שהסיפור שלי מדהים והזמינה אותי לסדנה שלה. התלהבתי ממנה, היא תומכת והיא עזרה לי במקום שהרבה דיאטניות ומטפלים לא הצליחו לגעת".
היום, ארבע שנים לאחר השיקום, לוורניקה יש בן זוג תומך, "סיפרתי לו כבר בפגישה הראשונה", שגרה קבועה, "אני נקייה. לא לוקחת חומרים משלשלים, אוכלת מאוזן, עושה ספורט". וביטחון עצמי, "גם אם אני עולה שני קילו, אני מרגישה נהדר עם זה".