לאחר שהתגרשתי, הייתה לי מערכת יחסים שבה הנתינה לא הייתה סימטרית. אני הייתי בצד המקבל; הצד השני נתן הרבה וגם דרש הרבה - ובסוף זה הסתיים בגלל תחושת מחנק. כיום אני נמצאת במערכת יחסים חדשה שבה אני שנותנת המון, ואני עושה זאת באהבה ובשמחה ובכיף, אבל אין ספק שאני מקבלת הרבה פחות, גם במילים, גם במגע וגם בכסף. ברור לי שבן זוגי חי בתחושה של חסר, ומצד שני עולות אצלי שאלות: האם זאת אהבה? כמה זמן אוכל להמשיך לחיות עם התחושה הזו בלי להרגיש ניצול? ברור לי שיש לי פה שיעור עם נתינה, אבל האם יש דרך ללמד נתינה דרך דוגמה אישית?
"את צריכה לבדוק אם את מצליחה לספק את חייך בזכות עצמך או שאת צריכה שבן זוגך יהיה משמעותי מאוד בחייך. את למעשה אומרת על בן זוגך שהוא קמצן רגשית, כי הוא נותן רק קמצוץ ממה שהוא יכול לתת.
"יש אנשים שלא מפריע להם לחיות עם בן זוג כזה, כי עולמם מלא בדברים ובאנשים אחרים, והזוגיות היא רק חלק קטן בחייהם. את מרגישה שזה מפריע לך, לכן עומדות בפנייך שתי אפשרויות: האחת - לבנות לעצמך עולם משלך שימלא אותך באופן שתצטרכי מבן זוגך רק קמצוץ מעצמו. האחרת - להבין שאת לא מסוגלת לבנות לעצמך עולם מלא משלך, כי זה גוזל המון אנרגיות, ואת מרגישה שאין לך די כוח ומיומנויות לכך. אם את בוחרת באפשרות השנייה, כנראה בן זוגך הנוכחי אינו מתאים לך, כי הנתינה שלו מצומצמת.
"כל אדם חייב לקבל. לפעמים האדם מקבל הרבה מסביבתו - ולפעמים מבני המשפחה. לדעתי לא רק שחסר לך המון, אלא גם לא הצלחת לפתח מספיק בחיים. השאלה הבאה שצריכה להיות היא אם האדם המצומצם שעמו את חיה בא לחיַיך אחרי השפע שקיבלת מהזוגיות הקודמת, כדי שתגדילי את חייך בנושאים אחרים. זו שאלה שאת צריכה לבדוק עם עצמך.
"אנחנו לא יכולים לקבל את כל העוגה בשלמותה. כולנו רוצים בן זוג אידיאלי שימלא את כל רצוננו, אבל אם אין אחד כזה, זהו סימן שאנחנו צריכים לבנות עולם שלם בעצמנו. ייתכן שבזוגיות הקודמת סבלת מאוד, כי רצית לבנות לעצמך עולם משלך ולא היית מוכנה לקבל את הטוטליות שדרש בן הזוג. עכשיו קיבלת זוגיות שבה המנה הראשונה היא דלה, כדי שאת תכיני לעצמך את המנה העיקרית בחייך".
אמי לא בקשר עם האחים שלה, אבי הסתכסך גם עם אחיו וגם איתי. בשלב מסוים בחיי גם אמי וגם אבי ניתקו איתי את היחסים, ורק לאחר מותו של אבי הצלחתי לשקם את היחסים עם אמי ועם אחי. אני רוצה לדעת אם עשיתי את הדרך הנכונה ואת היכולת להשתנות באופן המקסימלי כדי לפתור את הנושא של הקללה הדורית שלי בנוגע ליחסים בתוך המשפחה.
"יש הרבה אנשים שיוצרים מערכות יחסים כי יוצא להם משהו מזה, וזה לא דבר רע. כאשר אני אוהבת מישהו, אני רוצה מערכת יחסים עמו כי הוא מעניין אותי. בתפיסה של ראייה אחרת, יכולה להיות לי משפחה שבה חבל לי לבזבז את הזמן, כי אין בה יחסים אמיתיים. נגיד שיש לי אח שאינו מתייחס אלי, והוא תמיד דורך עלי ומתנהג אלי בצורה מכוערת, אבל אני מנסה ליצור עמו דיאלוג ויחסים, ומנסה ומנסה - אבל צוברת ממנו רק זיכרונות לא טובים. אז בשביל מה אני צריכה לקיים איתו יחסים? רק בגלל שהוא אח שלי? זו גישה מוטעה. לפי תפיסתי, באתי לעולם הזה בשביל להתפתח ולפתח ולהיות בדיאלוג, ולכן אני לא צריכה להיות ביחסים עם אנשים שהכוונה שלהם לרמוס אותי, גם אם הם בני משפחה.
"הניתוק שיצר אביך נקרא 'הפרד ומשול'. יש הרבה הורים שעושים את זה, כאשר יש להם איזו העדפה כלפי אחד הילדים שמשרת אותם יותר ולכן הם מרחיקים את הילד השני שמפריע להם. אביך לא רצה שתקלקלי את המשמעת הקיימת במשפחה, ולכן הוא הרחיק אותך. התפיסה של ראייה אחרת אומרת שמשפחה יכולה להיות גם 'שפחה מתקנת'. המנהיגים הכי גדולים בדרך כלל לא גדלים עם ההורים הביולוגיים שלהם, הם גדלים עם איזו 'שפחה'. אם נשמה היא גבוהה מאוד, לפעמים היא מעדיפה לגדול עם דמות אחרת, שממנה היא רוצה 'לקנות' את ההתנהגות, מלגדול עם הורים ששפתם לא מתאימה לה.
"ייתכן שהסיפור שלך הוא דומה. אם את לא עסקת ב'הפרד ומשול' כמו אביך ז"ל, ולא הרחקת ממך את כל מי שאומר את דעתו, כי את מעדיפה לשמוע דעות אחרות וליצור דיאלוג עם אנשים, כנראה הצלחת להקשיב לאוסף הדעות ולקבל את ילדייך כמי שהם ולא להפוך את משפחתך לקבוצת עדר אחת".
מתוך תוכניתה של שלומית תמיר, בכל שני ב־20:00 ב"רדיו ללא הפסקה 103FM"
עריכה: הדס בארי