ההחברה שלנו מעודדת רזון - בעיקר אצל נשים, אבל גם אצל גברים - וזה דווקא על רקע אפידמיה של השמנה באוכלוסייה. כך נוצר טשטוש בשאלה מהי הנורמה ומהי מחלה. מהללים רזון, והפרדוקס הוא שהאוכלוסייה הולכת ומשמינה, גם הילדים. כשליש מהילדים בישראל סובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר, ואילו מהפרעות האכילה סובלים 5% מכלל האוכלוסייה.

אלו הפרעות נפשיות שפוגעות בנפש ובגוף, ובדרך כלל מתחילות בגיל ההתבגרות, אם כי לעתים זה מופיע לפני גיל 12 או בנשים מבוגרות. בעבר רק 5% מהסובלים היו גברים, ואילו כיום 25% מהסובלים מהפרעות אכילה בישראל, שכוללות אנורקסיה ובולימיה, הם גברים

המשותף להפרעות האלו הוא שהאדם מרגיש צורך לשלוט במשקל שלו וברצון לרדת במשקל. בשנים האחרונות זוהתה הפרעת אכילה חדשה: בנות עם עודף משקל עושות דיאטה (זה קורה בעיקר אצל מתבגרות וצעירות, אבל גם אצל נשים בוגרות), יורדות במשקל ומגיעות למשקל תקין, אבל סובלות מכל הסימנים של אנורקסיה. בדיוק כמו אנורקטיות בתת־משקל, הן מתעסקות התעסקות יתר באוכל, יש אצלן פגיעה בריכוז והיעדר מחזור כי זה לא המשקל הגנטי שלהן. הן למעשה מכופפות את המצב הטבעי של הגוף שלהן, ובדרך כלל סובלות ממצב רוח ירוד. כשהן הולכות לרופא משפחה, הוא לא תמיד מודע לכך שיש כאן בעיה נפשית, כי הן לא בתת־תזונה ולא בתת־משקל.
מתבגרים מתעסקים עם הגוף והמראה החיצוני כחלק נורמטיבי מההתפתחות, אבל אם הם מתחילים לקצץ ולפסוח על ארוחות, חותכים לגמרי בסוכרים וממתקים שאהבו בעבר, וזה הופך להתנהלות נוקשה עד כדי טקסיות ומידרדר להפרעה בריכוז, מחשבות טורדניות ופגיעה ביכולות אחרות - מדובר בהפרעת אכילה.

לרוב יש בהתחלה סוג של היי, שיפור במצב הרוח ובלימודים, וגם ההורים שמחים ואומרים "סוף־סוף היא לקחה את עצמה בידיים", אבל חשוב שההורה יהיה עם אצבע על הדופק לגבי כל ירידה במשקל. דיאטה בגיל התבגרות היא דבר לא טוב חד־משמעית, ועל אחת כמה וכמה אם לא סובלים מהשמנת יתר. אם מתבגר או מתבגרת סובלים מבעיית השמנה בריאותית, חייב להיות ליווי של איש מקצוע. כל דיאטה בגיל הזה עלולה להידרדר להפרעת אכילה. לא כל מי שעושה דיאטה בגיל כזה יגיע להפרעה נפשית, אבל אנחנו לא יודעים מי בסיכון עד שזה מתפרץ, ודיאטה עלולה להעיר את הנטייה הזאת. 
אסור לתת למתבגרים לרדת במשקל או לקצץ במאכלים על דעת עצמם. יש עלייה בפונים אלינו עם אנורקסיה קשה. זה כבר לא טיפול מניעתי אלא שלבים מתקדמים. מי ששם בתחילת הדרך זו מערכת החינוך, אלה שומרי הסף שלנו – היועצות והמחנכות שיכולות לזהות, לבצע התערבות ראשונית ולהודיע להורים.
חובה שההורים יהיו מעורבים בחיי הילדים. מערכת החינוך פעמים רבות מתריעה, וההורים מבטלים את זה כי מדובר בגיל ההתבגרות או נכנסים למגננה כי הם חשים שמערערים על ההורות שלהם. קורה שילדה מתאשפזת עם דופק נמוך בחדר מיון, ורק אז ההורה מבין שקרה משהו. להורים נוח שיש ילד עצמאי, חלקם חושבים שהילד לא זקוק לעזרתם, וזה לא נכון. ההורים הם הקו הראשון, והמחנכים הקו השני - כי לפעמים ההורה אינו שם, לצערנו.
כשתופסים את זה בתחילת הדרך, הפרוגנוזה לעתיד טובה בהרבה. עם כל השינוי במערכת בריאות הנפש, יש עכשיו המון הפניות ותורים ארוכים וקשה להגיע אלינו. חשוב שרופא המשפחה ורופא הילדים יזהו סימנים ויתריעו לפני ההגעה אלינו. חשוב גם לטפח בצעירים ערך עצמי ולא הישענות על מראה חיצוני. הם כל היום באינסטגרם והכל נעשה חיצוני. עזבנו את הילדים שלנו שם.
הכותבת היא פסיכיאטרית ילדים ונוער, מומחית להפרעות אכילה ומנהלת מערך הרפואה הפסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים