"זו עבודה שעושים מהלב. אם אין לך לב, אין טעם שתיכנס לבית של המטופל". כבר 17 שנה שדליה גאייר (57) עובדת כמטפלת בקשישים בעמותת מטב, והיא יודעת שלב גדול ופתוח הוא התכונה החשובה ביותר למי שבוחר לעסוק במקצוע הזה. "כשהייתי צעירה לא הייתה לי הזדמנות לעזור להורים שלי, וכיום אני מתייחסת לקשישים כאל ההורים שלי", היא אומרת ומסבירה שעבורה העבודה הזו היא לא רק שליחות, אלא גם סגירת מעגל.
אך למרות כל אלה, נטייתה של החברה בישראל היא לא להוקיר את האנשים שמבצעים עבודת קודש זו, ובעיני רבים נדמים הם כשקופים. יותר מזה, במרב תשומת הלב הם זוכים רק במקרים שבהם סיפורים קיצוניים בהקשרים שליליים, כשלרוב מדובר במעשי התעללות, מגיעים לתקשורת ויוצרים כותרות.
אבל בתוך הבתים, הרחק מעיני הציבור ודפי העיתון, מתרחשים חיבורים יוצאי דופן, מלאים באהבה ובחום. "בכל בוקר כיף לי מחדש בקרבה ובעזרה למטופל", מסבירה מרים כהן (62) מנתיבות, שעובדת כמטפלת כבר שלושה עשורים. "הטיפול בהם הוא לא רק פיזי. הם זקוקים לחום ואהבה, והכי קשה להם עם תחושת הבדידות. זו הסיבה שחשוב לי שהמטופלים שלי יקבלו חיבוק חם ובוקר טוב עם חיוך. הסיפוק של הענקת העזרה שווה הכל. זו הרגשה מצוינת כשאני עוזרת לבן אדם חסר אונים".
רק שחיי היומיום מזמנים למטפלות - ואלו בעיקר נשים שעושות את העבודה הזו - גם התמודדויות לא פשוטות הדורשות מהן לגלות בעצמן כוחות נפש. "לא מזמן, כשהגעתי לבית של מטופל וצלצלתי בשער הכניסה לחצר, לא היתה תשובה", משחזרת גאייר, "נכנסתי ודפקתי בדלת וגם לא היתה תשובה. הבנתי שמשהו קרה, כי הוא תמיד פותח לי את הדלת בשמחה. פתאום שמעתי אותו קורא לי בקול חלש ואומר 'אני משותק'. פרצתי את החלון של הבית ונכנסתי פנימה. אז התברר לי שפרצו לו לבית בלילה והיכו אותו.
"היה לי מקרה של חולת אלצהיימר", היא מספרת על מקרה אחר. "בכל יום הייתי צריכה להציג את עצמי מחדש בפניה כי היא לא ידעה מי אני. היא לא זכרה כלום, גם מיום קודם. צריך הרבה סבלנות בעבודה הזו. ישנם מקרים שמטופל חוזר 30 פעמים על אותם דברים, כי הוא שכח מה הוא אמר. אני בכל פעם מקשיבה מחדש ועונה לו בחום".
"אני עבורם הכל: הולכת בשבילם לקופת חולים, עושה עבורם קניות, מקלחת ודואגת לכל הצרכים שלהם", משתפת כהן, "אם צריך, אני הופכת אותם במיטה כדי שלא יקבלו פצעי לחץ. הם אוהבים את האוכל שאני מביאה להם ואני דואגת לבשל להם אוכל בריא".
אסמא אג'אווי (44) מהיישוב ריחניה בגליל העליון מטפלת אף היא במקרים קשים, אבל לא נרתעת מעבודה פיזית קשה. "טיפלתי באישה מרותקת למיטה שהיה צריך להאכיל אותה ולקלח אותה במיטה", היא מספרת, "העזרה גורמת לי לסיפוק רב ושווה את כל המאמץ. אני אוהבת את העבודה שלי".
עולם ומלואו
ההתמודדות עם האובדן של המטופל הוא אחד הקשיים שעמם מתמודדות המטפלות, שכן, מעבר לעבודה השוטפת, נוצרים עם השנים גם קשרי ידידות עמוקים. פעמים רבות המטפלת היא קרן אור עבור המטופל, האדם היחיד שאיתו הוא משוחח במשך היום. "לוקח זמן עד שמתאוששים מאובדן", אומרת אג'אווי, "אני מרגישה שכל מטופל הוא חלק מהמשפחה שלי והוא נשאר אצלי בלב".
גם כהן לא תשכח את הקשישה שאחרי כמה שנים שטיפלה בה לקתה באלצהיימר. "המשפחה חשבה לשלוח אותה לבית אבות, אבל התחננתי בפניהם שישאירו אותה בבית", היא אומרת בהתרגשות, "הגעתי אליה ביום ובלילה, בשבתות וחגים. מאוד נקשרתי אליה. היא נפטרה בבית אחרי שקיבלה טיפול חם ואוהב".
איך התמודדת עם האובדן?
"היא היתה שנה שלמה במצב קשה והייתי מוכנה לזה נפשית, אבל הכאב קשה. בהלוויה שלה בכיתי מאוד. הקשר שלי עם בני המשפחה נמשך ואני עוזרת להם בכל דבר. זה קשר לכל החיים. אני מרגישה כמו אחת מהמשפחה".
על אף שהיא עצמה מתקרבת לגיל פנסיה, כהן לא חושבת לפרוש מתפקידה. "אני מרגישה אחריות רבה. הם מחזירים אהבה לנתינה שלי. זו הסיבה שאני משתדלת כמעט לא לקחת חופשות ולהיות לצדם כמה שיותר, גם מעבר לשעות הסיעוד המגיעות להם. כל מטופל הוא עבורי עולם ומלואו". לפני כחצי שנה איבדה כהן את בעלה. "הוא גם היה אדם סיעודי וטיפלתי גם בו עד יומו האחרון. זו היתה זכות עבורי", היא מספרת, "רק אני ובורא עולם יודעים כמה הנתינה חשובה לי ומה אני עושה כבר 30 שנים למען הקשישים שבהם אני מטפלת. זו כבר דרך חיים".
שלא במקרה, גם אג'אווי מבטאת את אותם רגשות כלפי המטופלים שלה וכלפי העבודה בכלל. "זו עבודה שחיים אותה כל הזמן", היא אומרת, "עושה לי טוב כשאני עושה טוב לאנשים. זה שווה הכל. חשוב לי להמשיך כשאני יודעת שישנם קשישים שצריכים את עזרתי".
העיניים של הרווחה
"הנשים האלה משנות כל בוקר חיים של אנשים. אני מעריץ אותן על ההבנה שלהן. הן יכולות ללמד הרבה מאוד אנשים את מה שבאמת חשוב בחיים", אומר מנכ"ל עמותת מטב, ליאור שטרסברג. "מעבר לעבודה היומיומית, העובדה שיש מטפלת שמגיעה ואומרת 'בוקר טוב', מחייכת, פותחת את החלון, מכניסה אור לבית ויש עכשיו מי שמקשיב לקשיש ונמצא איתו - היא דבר חשוב מאוד. זה מקצוע לא קל. זו עבודה שוחקת שיש בה עומס מנטלי ובדידות. כגוף שעוסק בתחום הזה יותר מ־50 שנה, ברור לנו שזו שליחות. רק מי שנדרש לעזרה הזו מבין כמה היא חשובה".
"העבודה כמטפלת אינה דורשת הכשרה קודמת והשכלה, אבל ישנם קריטריונים חשובים אחרים: קודם כל יחסי אנוש טובים, סובלנות ואינטליגנציה רגשית", מונה מזל גולדשטיין, מנהלת חטיבת הסיעוד בחברת מטב. "המטפלת צריכה להיות אישה ישרה, ללא עבר פלילי ובריאה בנפשה. כשהיא מתקבלת לעבודה במטב אנחנו מזמנים אותה להשתתף בקורס מקצועי, כדי לרכוש כלים וידע כיצד לטפל בקשישים".
גולדשטיין מדגישה כי לרוב המטפלות הן המשענת של המטופל והקשר בינו לבין הקהילה. "בכל יום נכנסות ל־165 אלף בתים של קשישים מטפלות שמביאות איתן שמחה, חברות, עזרה והקלה על הבדידות. לעתים קרובות חוץ מהמטפלות, אף אחד לא דופק לקשישים האלה בדלת. אנחנו גם העיניים של רשויות הרווחה ומדווחים במקרים של ניצול כלכלי, ירידה קוגניטיבית וחוסר טיפול רפואי. המטפלות הן אלה המאפשרות את יישום המדיניות של להזדקן בבית בכבוד. כל האידיאולוגיה החברתית של הזדקנות בקהילה מתקיימת הודות לכך שהן שם".
“עבודת הטיפול הסיעודי הנה משימה חשובה ומשמעותית", מוסיף שטרסברג, "יש להעריך ולהוקיר את המטפלות הסיעודיות. אנחנו נחושים להוביל שינוי בתחום זה. הנשים האלה, באהבת האדם שיש בהן, בעוצמה ובנתינה האינ־סופית, מעוררות השראה בכל פעם מחדש. יש לנו פסיפס מאוד מגוון של מטפלות: יהודיות, ערביות, ויש כמובן גם מטפלים גברים. זהו פסיפס מרתק שמייצר חיבורים בין אנשים ומפגשים שהמאחד ביניהם זה אהבת האדם".
"אנחנו שמים דגש עליון על כל נושא ההכשרות וההדרכות ועל הליווי שניתן למטפלות על ידי אנשי המקצוע", אומר שטרסברג. "באותו אופן שבו המטפלת רואה במטופלים שלה בני משפחה, אנחנו עושים הכל כדי שהמטפלת תראה במקום עבודתה אצלנו משפחה"
הכתבה מתפרסמת במסגרת שיתוף פעולה של ״מעריב״ ועמותת מטב, לכבוד חודש הקשיש