ההורים שמבקשים למנוע את האסון הבא בבית הספר של ילדיכם

"עד עכשיו לא חזרתי לשגרה ולעבודה", מספר עומר חסן מהכפר ריינה, שבנו אדם חסן ז"ל בן ה־8, התמוטט לפני כשנה בבית הספר ונפטר. "אני קם בבכי, ישן בבכי, ואשתי כמובן אותו הדבר. גם הילד שלי נשאר לבד, בלי אח שלו, והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ועם החיים שלו. אנחנו לא יכולים לחיות ולא יודעים איך להמשיך את החיים שלנו".

בעקבות סיפורים כמו אלו של חסן יתקיים היום בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת דיון הכנה לקריאה שנייה ושלישית של החוק, שלפיו בכל בית ספר שבו לומדים יותר מ־500 תלמידים, יוצב דפיברילטור, מכשיר החייאה המחזיר קצב לב לפעולה סדירה על ידי מתן שוק חשמלי. את החוק מובילים יו"ר הוועדה, ח"כ יעקב מרגי (ש"ס) וח"כ ד"ר אחמד טיבי (הרשימה המשותפת).

"לכל הדעות, מבחינה רפואית, אם היה מכשיר החייאה זמין בבית הספר שלו, אדם חסן היה איתנו היום והייתה נמנעת הטרגדיה שלו ושל משפחתו", אומר ח"כ טיבי. "כבר היה מקרה שבו תלמיד הציל חיי מורה בעזרת המכשיר, ולכן זהו חוק שמציל חיים. ההוראות של המכשיר הזה הן קוליות ואוטומטיות, מושמעות בעברית, וכל אחד יכול להפעיל אותו. זה לא מסורבל, ואנחנו רוצים למנוע את הטרגדיה הבאה".

"אדם היה בן 8, תלמיד כיתה ג' בבית הספר היסודי שבכפר", מספר חסן. "הוא היה ילד בריא שלא סבל משום דבר. ב־31 בינואר 2017 התקשרו אלי ואמרו שאדם התמוטט בבית הספר, שלא יודעים מה קורה. המורה ניסה לתת לו עזרה ראשונה, והגיע אמבולנס שבו אפילו לא היה פרמדיק. חלפו 45 דקות עד שהגיע מד"א למקום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לפי דעתי, אם היה מכשיר החייאה, אדם היה נמצא עדיין בינינו. הצעת החוק הזו נועדה למנוע את האסון הבא. חייב להיות מכשיר כזה בבית הספר, כדי שהורים ישלחו את ילדיהם בבטחה וכדי שבמקרה הצורך יהיה טיפול כמו שצריך".

המקרה של אדם מצטרף ללא מעט טרגדיות שכבר קרו בין כותלי בתי הספר. כך למשל, בשנת 2008 התמוטט נער בן 15 ומת לאחר שלקה בלבו במהלך שיעור ספורט בבית ספר בקיבוץ שדה אליהו. בשנת 2014 ילד בן 12 התמוטט במדרגות בית ספר בראשון לציון ונפטר, והיו עוד מקרים, שבחלקם התלמידים ניצלו ממש בנס.

אחד המקרים, שלמרבה המזל זכה בסוף טוב הוא זה של עידו שרון. "יום שישי בהיר אחד, בנומבר 2016, התקשרו אלי מבית הספר, אמרו שהילד התמוטט ושנגיע", מספרת קרן בניסטי, מחיפה, אמו של עידו, כיום בן 8, בכיתה ג', שהתמוטט בבית ספר בחיפה כשהיה בכיתה א'.

מה חשבת כשהתקשרו אלייך?
"חשבתי שהוא סתם התעלף, לא חשבתי שקרה משהו גדול, כי הרי את שולחת ילד בריא לבית הספר. הגענו לבית הספר. אחרי ניסיונות החייאה שלקחו 40 דקות, העבירו אותו מונשם ומורדם לבית החולים רמב"ם. הוא היה בטיפול נמרץ שבוע בחוסר ידיעה מוחלטת של מה קורה ואיך קורה, ואז עוד שלושה שבועות במחלקת ילדים".

מה בעצם קרה לעידו?
"היה לו וירוס שירד לשריר הלב וגרם לדום לב. לא הבנתי את מה שקרה עד שבוע אחרי המקרה. בתור אמא את מתכחשת למצב".

בבית ספרו של עידו לא היה מכשיר החייאה. "הם עשו החייאה רגילה, ולנו היה מזל וזה נגמר בטוב", אומרת בניסטי, שמאז המקרה האישי שלה מובילה עם הורים נוספים מאבק לכך שבכל בית ספר יהיה מכשיר החייאה. "הילד כיום מתפקד, מדבר והכל בסדר, אבל זה יכל להיגמר אחרת. המקרים האלה קורה יותר ויותר, ואנשים לא נותנים לזה את החשיבות הנדרשת. בעקבות המקרה שלנו, אני אפילו הבאתי למספרה שלי מכשיר החייאה, וכל אחת שמגיעה ורוצה, אני מסבירה לה מה עושים במקרה שהיא תצטרך להחיות מישהו. אגב, היום בבית הספר שעידו לומד בו אין מכשיר החייאה. הוא מגיע ללימודים עם סייעת ועם המכשיר שלו איתו. אני יכולה להגיד לך שהשגתי בתרומה מכשיר החייאה, אבל עדיין אין אישור להכניס אותו לבית הספר. תראי איזה אבסורד. מדובר במכשיר שמציל חיים, ואין סיבה שהוא לא יהיה בבתי הספר. קרה לנו נס, ואני מקווה שיהיו מכשירים שיצילו כמה שיותר אנשים".

חלון הזדמנויות קטן

ב־־2008 חוקקה הכנסת חוק המחייב את הצבתם של דפיברילטורים במקומות הומי אדם. תקנות החוק תוקנו ויושמו רק ב־2014. על פי חוק זה, בעליו של כל מקום ציבורי שיכול להכיל 500 איש ומעלה, כגון בתי אבות, בתי מלון, בתי כלא, שדות תעופה, נמלים, תחנות מרכזיות, קניונים, מכוני כושר, חופי רחצה ובריכות, כמו גם מקומות עבודה בני יותר מ־500 עובדים, חייב לדאוג להצבתו של דפיברילטור במקום. עם זאת, בתי הספר לא נכללו בחוק מטעמי תקציב. החוק נחקק לאחר שהתברר כי דום לב ומחלות לב וכלי דם נוספות הם אחד מגורמי המוות המשמעותיים ביותר בעולם המערבי. בארצות הברית נחקק חוק דומה כבר ב־2001.

על פי הערכות, כ־8,000 איש מתים מדי שנה בישראל מדום לב. הסיכוי לשרוד אירוע כזה ללא טיפול מתאים עומד על כ־10% בלבד. לעומת זאת, אם יימצא מכשיר החייאה בקרבת מקום ויופעל על החולה בתוך דקה, סיכוייו לשרוד את האירוע יגדלו משמעותית.

מי שפנתה בזמנו לח"כ מרגי כדי שיוביל את החוק להצבת מכשירי החייאה גם במוסדות חינוך היא לימור הירשברנד, שבתה בר ז"ל נפטרה מדום לב בהיותה בת 15 בבית ספר בבית אריה. בשנת 2011, שנתיים לאחר מות הבת, הקימה אמה יחד עם בני שרביט, שהתנדב לסייע לה, את העמותה "הלב של בר", הפועלת כדי להעלות את המודעות לנושא של מכשירי החייאה. "פעלנו למען התקנות להצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, וכמובן גם להצבתם בבתי הספר", היא אומרת. "בר נפטרה לפני תשע שנים, ב־4 במרץ 2009, ערב פורים. היא הייתה בכיתה ט', התלמידים היו בהכנות לנשף פורים, בר אמרה שהיא מרגישה לא טוב והתעלפה. התאומה שלה התקשרה אלי לספר שהיא התעלפה. ביקשתי שיזמינו אמבולנס, ואני התקשרתי למד"א. האמבולנס הגיע אחרי 30 דקות. לא היה בבית הספר או באמבולנס מכשיר החייאה. אחרי 45 דקות הגיעה ניידת טיפול נמרץ, שלמעשה כבר קבעה את מותה של בר.

למעשה, לבר הייתה הפרעת קצב לב, והדבר היחיד שיכול היה להציל אותה זה מתן שוק חשמלי באמצעות דפיברילטור. אם היה מכשיר החייאה בבית הספר, אז בתוך דקות היה אפשר לתת לה שוק חשמלי, והיה לה סיכוי לחיות. חלון ההזדמנויות במקרים כאלה הוא קטן ביותר, כארבע עד חמש דקות מרגע המקרה. ככל שהדקות עוברות, מתחילים להיווצר נזקים מוחיים, ולכן החשיבות של זמינות מכשיר כזה היא גדולה. אנחנו יודעים ממה שקורה בכל העולם שגם ילדים לוקים בדום לב, וזה יכול לקרות גם בבית ספר יסודי".

מה היה מצבה של בר כשהגעת לבית הספר?
"אני הגעתי לפני האמבולנס, והיא נראתה לי כבר מתה. ניסו לעשות לה עיסויי חזה, אבל הבנתי שזה לא מספיק. לא היו לנו שום אמצעים אחרים, למרות שמעבר לכביש הייתה מרפאה, ושם התברר שהיה מכשיר החייאה. לבר נלקחו הסיכויים לחיות, ולכן חשבנו בעמותה שחשוב לקדם הצבת מכשירי החייאה לא רק במקומות ציבוריים, אלא גם בבתי הספר, כדי לתת מענה מיידי גם תלמידים וגם למורים שזקוקים לכך. המכשיר הוא אוטומטי, מיועד לאנשים ללא הכשרה רפואית, וגם תלמידים הפעילו אותו בעבר והצילו חיים".

אחד המקרים, למשל, שבו מכשיר החייאה הציל חיים התרחש בספטמבר 2017, כשגבר כבן 60, מורה במוסד חינוכי בצפון, התמוטט. אחד התלמידים, מתנדב במד"א, החל לבצע בו פעולות החייאה בסיסיות בתדרוך טלפוני של פרמדיקים ממוקד מד"א תוך שימוש במכשיר דפיברילטור שהיה בבית הספר. "מה שקורה כיום בבתי הספר מבחינת הצבת מכשירי החייאה מאוד תלוי בראש הרשות ובמנהל עצמו", מסבירה הירשברנד. "יש רשויות כמו הרצליה ויהוד, שרכשו באופן מרוכז מכשירים לכל בתי הספר בעיר, ויש מקומות שבהם ועד ההורים ביוזמתו דאג למכשירי החייאה, כמו למשל בהוד השרון. עד היום כל בית ספר בעצם דאג לעצמו, בהחלטה אישית, ואנחנו הצלחנו לקדם מודעות אצל ראשי ערים, בבתי ספר ואצל הציבור בכלל לגבי חשיבות מכשיר כזה".

איך נוצר הקשר שלך עם ח"כ מרגי?
"ההרגשה שלי אחרי המקרה של בר הייתה נוראה. הילדה שלי מתה סתם, אפשר היה להציל אותה אם היה מכשיר, והיה לה סיכוי מאוד גדול לחיות. לפני כמה שנים פניתי לח"כ מרגי וביקשתי ממנו לעזור לי לקדם את החוק בבתי הספר. הוא הבטיח לי ולא הרפה מהנושא. אגב, הצעת החוק מדברת כיום על בתי ספר שבהם יש יותר מ־500 תלמידים, אבל בעולם אין דבר כזה מספרים. בעולם גם בסופרמרקט קטן יש מכשיר החייאה. אני חושבת שמכשיר כזה צריך להיות בכל בית ספר ובכל מקום ציבורי, ללא קשר למספר אנשים. העלות של מכשיר כזה היא כ־4,000 שקלים, שזה כלום לעומת הצלת חיי אדם".

הירשברנד טוענת שלעמותה שלה עוד נותרה מלאכה רבה. "לא מספיק שיהיו מכשירים, צריך גם לדעת איך להשתמש בהם ואיפה הם נמצאים, וגם צריך שכל המורים ידעו לתת עזרה ראשונה במקרה הצורך", היא אומרת.

לשבור את המחסום

"בכל שעה עגולה מישהו לצערנו נפטר מדום לב, והסטטיסטיקה אומרת שזה מתחיל מגיל 7", אומר יחיאל אוהב עמי, שותף נוסף להרצת החוק ומנהל הפרויקטים של חברת "שאג שירותי רפואה". "החוק הזה יכול להציל חיי רבים. מכשירים שאנחנו הצבנו לאחרונה במקומות ציבוריים כבר הצילו 30 אנשים שהיו יכולים למות".

"ניסיתי עוד בקדנציה הקודמת להעביר את החוק, אבל זה לא התאפשר", אומר ח"כ מרגי, "ואילו בקדנציה הזו, כשאני יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט, אמרתי שאין שום סיבה שדבר כזה לא יהיה בבתי הספר. זה לתועלת רבים: לתלמידים, לצוות המורים וגם לסביבה. זה גם לא דבר יקר. כמו כן, גם מד"א וגם ארגוני הצלה אחרים ימפו אצלם את כל ההצבה של המכשירים האלה, ואם תהיה קריאה מבית ספר מסוים או ממקום סמוך לבית הספר, הם יוכלו להכווין את האנשים למקום שבו נמצא המכשיר. אני חושב שהצבת מכשיר החייאה בבתי ספר ובמרחב הציבורי יכולה להציל חיים".

למה החלטתם על הקריטריון של 500 תלמידים ומעלה?
"בשלב הראשון, כדי לא להעמיס על התקציב, סיכמנו שזה יהיה מ־500 תלמידים ומעלה, שזה אומר כ־600 בתי ספר בעלות משוערכת של כ־18 מיליון שקלים. ברגע שהמחסום הפסיכולוגי יישבר לגבי המכשירים, והם יתחילו להיות מוצבים, זה אך טבעי שבשלב הבא נציב את המכשיר בכל בתי הספר".