כשראיתי בכניסה לסטודיו של ניר תמיר שלט שבו כתוב שצריך לחלוץ נעליים, הייתה בי אנחת רווחה. זה אומר שלא אצטרך לרוץ יותר מדי, לקפוץ יותר מדי, וזה בטח ירגיש לי כמו שאני אוהבת: נינוח וסולידי.
תמיר מטפל בשיטת הג'ירוטוניק המושתתת על אימון גוף תנועתי רב־ממדי ומתבססת בין היתר גם על אלמנטים מיוגה, שחייה, התעמלות, שיאצו, צ'י קונג, בלט ואוסטיאופתיה. השיטה, לדבריו, מתאימה לכל אדם - לצעירים וגם לגיל השלישי - ומבטיחה להקל על כאבים, לשקם פציעות ומגבלות תנועה כמו פריצות דיסק, גב תפוס, דלקות שרירים, בעיות ברכיים ומפרקים, צוואר תפוס ועקמת.
כמו כן, השיטה מומלצת לכל מי שעבודתו כרוכה בישיבה מרובה - כמוני למשל. אופי האימון מבטיח גם לאזן בין כל חלקי הגוף והנפש, לשחרר זרימה אנרגטית ולאפשר לגוף להגיע לטווח התנועה המקסימלי במפרקים.
תמיר, בעל סטודיו "שמונה" בשכונת רמת החייל בתל אביב, היה בעברו רקדן בלהקת בת שבע ובלהקת ענבל פינטו ואבשלום פולק. לפני עשר שנים הוא הכיר את שיטת הג'ירוטוניק שפיתח ג'וליו הורבאת', רקדן מרומניה, לאחר שנפצע בברכו וקרע את גיד אכילס. את השיעורים הוא מעביר באופן פרטני (200־250 שקלים לשיעור) וגם קבוצתי (50 שקלים לשיעור). "ידעת שגם ליידי גאגא ומדונה מתאמנות קבוע בשיטה הזאת?", מפתיע אותי תמיר.
אחרי שהבנתי שאני נמצאת בחברה טובה, הגיע הזמן להתחיל. אנחנו ניגשים למכשיר ה־Pulley Tower - שעובד על כל הגוף ב־360 מעלות לכל הכיוונים. לא נעים לומר, אך בהתחלה, בשל צורתו, עושה לי המכשיר אסוציאציה של מכשיר עינויים: ספסל עם רצועות, משקולות ויחידת ידיות. תמיר ממש לא מופתע מהדמיון שלי. "אנשים אומרים לי: 'מה זה מכשיר העינויים הזה?', ואז מתחילים להתיידד איתו", הוא מחייך ומרגיע ש"זה רק נראה מפחיד, אבל נהפוך הוא. אנשים מתמכרים לזה, מקבלים איכות חיים. נפתח להם הגוף, נפתחת התנועה וכתוצאה מכך נפתחת להם גם הנפש".
התיישבתי על הספסל מעץ וכמו בבית הספר, התחלנו מתרגיל שנחשב לאל"ף בי"ת של השיטה, Spinal Motions, תנועתיות של עמוד השדרה. כלומר, לבחון לאן הגב שלנו יכול לזוז ואיזו תנועתיות בסיסית הוא יכול לעשות באמצעות קימור, כיעור, פיתול, מתיחה הצידה ועל ידי גל - שזו תנועה מתמשכת.
עד כאן היה לי ממש קל והרגשתי כאילו אני מבלה כבר שנים בסטודיו הזה. אחרי כמה ניסיונות עברנו לעבוד על אותן התנועות בדיוק, אך הפעם עם הידיות. הידיות בעצם נתנו את האפשרות להתארך יותר, להחזיק את עצמי בצורה יותר יציבה ולהגיע לטווח גדול יותר של תנועה. אחרי כמה ניסיונות הרגשתי את עצמי יותר מתוחה ויותר זקופה, ואז החלה הסצינה המאתגרת על הספסל. נשכבתי על הגב, הרגליים הורמו מעלה, ותמיר שם רצועות על רגליי. הסיטואציה גרמה לי לפרוץ בצחוק, אבל כיוון שבאנו לכאן למען מטרה חשובה, מיד התחלנו לעבוד. רגל ימין ואחריה רגל שמאל הורמו למעלה, ואחר כך ירדו למטה.
התחלתי להרגיש את השרירים וגם את הגב, שממש הביע רצון להתארך. אחר כך הגיע גם תורן של הידיים להשתתף בחגיגת הרצועות. כל יד הושחלה לתוך רצועה אחרת, והתחלתי להרגיש איך גם התנועה של הידיים קשורה למרכז הגוף. האמת, כל הסשן הזה - גם כשאני עם הרצועות - היה נראה לי קל מדי. "לא מזיעים כאן?", שאלתי את תמיר בפליאה. "זה מגיע אחרי כמה שיעורים", הוא מרגיע ומבהיר שקודם צריכים לשנן היטב את מעגל התנועה ורק אז להעלות הילוך.
פתאום קלטתי שלא רק קל כאן מדי, אלא גם שקט מדי. תמיר מסביר שברגע שמתאמן כבר יכיר היטב את השיטה, אז גם תגיע המוזיקה וכל הסשן בכלל יראה כמו ריקוד. בקיצור, הבנתי את הקונספט. השיטה מתאימה לאלה שלא אוהבים לפמפם את הגוף שלהם בחדר הכושר, שלא מחפשים לשרוף קלוריות, אלא רוצים לעצב ולחטב את הגוף באווירה אינטימית מבלי יותר מדי רעשי רקע מסביב. "אנשים יוצאים מפה ומרגישים גבוהים בכמה סנטימטרים", מסכם תמיר. תכלס, אפילו רק כדי לגבוה קצת - ולו בדמיון - היה שווה להגיע.