לא בטוח ששמתם לב (בעצם בטוח שלא שמתם לב), אבל היום חוגג המדור שבועי 100 גיליונות. כמעט שנתיים. ולכן התלבטתי במיוחד על מה לכתוב הפעם: האם לחפש נושא אקטואלי שכיכב בחדשות השבוע? מחקר חדש שמציע דיאטה שעוד לא חשבתם עליה? או שמא בכלל להתעלם מהמספר העגול? בסוף החלטתי להתוודות ולשתף אתכם ב"מאחורי הקלעים" של המקצוע בארבעה סיפורים קצרים, אך רלוונטיים לתכנים המתפרסמים כאן מדי שבוע.
למה אני דיאטנית
"תזונה", השבתי כמעט בלי לחשוב.
"מה פתאום תזונה?" הוא הופתע מהתשובה. "איפה לומדים את זה בכלל?"
השאלה 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?' לא העסיקה אותי קודם. רק לקראת סוף השירות הצבאי, שאל אותי אחד החיילים בדרך לטרמפיאדה מה בדיוק אני הולכת ללמוד.
האמת היא שגם אני הופתעתי מהתשובה. מאיפה בא לי הרעיון, ועוד בכזה ביטחון. ככל שחלף הזמן אהבתי יותר את הבחירה הבלתי מוסברת. הייתי כל כך נחושה, וכאשר התבקשתי למלא את טופס הרישום לאוניברסיטה העברית, סימנתי רק את לימודי התזונה. המקום המיועד להעדפות נוספות, נותר ריק.
מאז שהייתי בת חמש נהג סבא מקס, סבי האלמן, לאכול את ארוחת הצהריים בביתנו. אחיותיי ואני היינו משועשעות בכל פעם מחדש מההרגלים "היקיים" שלו - בעיקר בכל הקשור לאוכל: ההקפדה על שעות קבועות של ארוחות (אפילו של תפוח), ההערה היומיומית הקבועה שלו ("מקרר זה לא ארון. פותחים אותו רק שלוש פעמים ביום, לפני הארוחות"). וגם ה'ביסים' שאכל. הם היו מדודים וזהים: על המזלג היו קצת פירה, פיסת עוף ובקצה - פרוסת מלפפון חמוץ. פרוסות המלפפון היו חתוכות כמספר הביסים. כל ביס היה תוצאה של חישוב מדויק של כמה, איך ומתי. מין נוסחה שכזו.
וכך, כמו הביסים המתוכננים שלו, הוא נהג להעיר לנו מדי יום על מנהגי האכילה המגונים שלנו: ארוחות לא מסודרות, אכילה בעמידה או בהליכה ואפילו קצב האכילה מהיר, כמעט ולא לועסים.
"סבא, אתה צודק", מצאתי את עצמי אומרת לו פעם אחר פעם. "כך אנחנו הצברים. אותי כבר קשה לשנות. אני מבטיחה לך, שאת ילדיי אחנך אחרת - דומה יותר למה שאתה מתאר".
שנים מאוחר יותר התברר לי שהיומרות שלי אפילו גבוהות יותר: לשנות דפוסי אכילה גם של ילדים שאינם ילדיי הביולוגיים - ואף את הוריהם.
מסביב לשעון
מספרים על רופא שפגש במסיבה את ידידו עורך הדין והתלונן באוזניו שבאשר ילך - באירועים משפחתיים וחברתיים - פונים אליו כרופא: "כואב לי פה, לוחץ לי שם...". "במרפאה אני רופא, לא במסיבות או בבנק".
"יש לי רעיון בשבילך", אמר לו עורך-הדין. בכל פעם שמישהו שואל אותך שאלה, שלח לו חשבונית. בטוח שלא יבקש את עצתך חינם שוב". למחרת מצא הרופא בתיבת הדואר חשבונית מעורך הדין.
כמו הרופא גם אני כל הזמן דיאטנית. באסיפת ההורים שואלת אותי אחת האמהות לגבי יוגורט חדש שהושק. כאשר אני מוציאה את הדואר מהתיבה, מספר לי השכן שבבדיקות הדם שלו נמצא שהסוכר גבוה למרות שאינו אוכל מתוקים - ובמספרה בכלל. אך בניגוד לאותו רופא אני אוהבת את המקצוע שלי ונהנית לענות על השאלות הרבות בשמחה.
היית פעם שמנה? בעלך? והילדים?
לדיאטנית (וגם לדיאטן) - במשקל תקין או בעודף משקל – יש בעיה של "אמינות". במילים אחרות לא משנה מה משקלי או איך אני נראית – אני בבעיה.
למה דיאטנית בעודף משקל "אינה אמינה", זה די ברור. חכמים מאיתנו אמרו "נאה דורש – לעולם נאה מקיים". מצבן של הדיאטניות האחרות – דקות הגזרה - אולי טוב יותר, אבל לא בהרבה. הן חשודות כמי שמסתפקות בעלי חסה, ברוקולי ונבטים. גלידות או שוקולד בטח מחוץ לתחום עבורן. ולבטח לא יבינו את ליבו של זה או זו המבקשים לרדת במשקל.
אז זהו – שלא. אני לא זוכרת כנס מקצועי ללא מגה-ארוחה עתירת קלוריות. אם תגיעו לכנס כזה, לא תפספסו את התורים של הדיאטניות (והדיאטנים) ליד המזנונים וגם ליד אלה שמציעים את הקינוחים. גזרת הדיאטנית היא נושא להתייחסות (גם אם ללא מילים) כמעט בכל אירוע. בהרצאות, בייעוץ אישי וגם באירועים חברתיים.
התפקיד שלי מזכיר את מערכת היחסים בין ספורטאי למאמן. הספורטאי לרוב מוכשר ממאמנו, אך עדיין קשוב להנחיותיו ולהמלצותיו. המאמן מספק הדרכה מקצועית ומעשית וגם תמיכה נפשית ואחרת.
כך גם אני. אולי מבינה פחות ממטופלי באוכל, מבשלת פחות טוב מהם (שזו ממש לא בעיה), אך עדיין יש לי את הכלים להדריך איך לאכול נכון. הדגש על איך ופחות על מה לאכול.
אגב, בתשובה לשאלות שבכותרת - לגבי הראשונה - לא הייתי שמנה. הודות להוריי קיבלתי גנטיקה טובה וצרה ואני משתדלת ומתאמצת כל השנים לשמור עליה, לגבי השאלה השנייה – יש מקום לשיפור והשלישית- ממש סבבה.
לא נכנסת לצלחת
אין לי בעיה שתבחנו מה אני אוכלת; תמתינו בסבלנות לראות מה אני בוחרת מהתפריט במסעדה או תנעצו מבטים בצלחת שלי לאחר הבחירות שלי מהמזנון באירוע - אבל אין סיבה שתחשדו בי (שלא לומר תחששו) שאני בוחנת את מה שמונח בצלחת שלכם. באמת שלא.