כעיתונאית, מתקבצים אל פתח חשבון הדואר האלקטרוני שלי אינספור מיילים ביום. ידיעות על סיילים, הזמנות לתצוגות אופנה ושאר ירקות. חלקם מסעירים, והיתר, מתישים במקרה הטוב. אבל החודש, נפל דבר. יותר משהסעירה אותי הידיעה על הגעתה של רשת אורבן אאוטפיטרס לישראל, ריגש אותי העדכון על כך שרשת אופנת הלואו-קוסט "יפו תל-אביב" משיקה חנות דגל (בשטח של 500 מ"ר) בקניון עזריאלי התל אביבי. למי ששכח, רשת "יפו-תל אביב" זכתה להכרה ארצית בזכות עדן בן זקן, שלבשה את האוברול המנומר שלהם בפריים טיים של ערוץ 2, באודישן שלה ל"אקס פקטור".
כולנו מכירים אותם, את שווקי ההלבשה המקומיים. אותן חנויות הלבשה לכל המשפחה, המאגדות תחת קורת גג אחת מחירים מוזלים ועומס של פריטים. כמעט לכל עיר פריפריה יש את הבזאר שלה - מוקד עלייה לרגל לבנות העיר שמחפשות בגדים טרנדיים במחירי רצפה. החל מבזאר שטראוס הירושלמי, דרך "בלאגן" של נתניה ועד לרשת סניפי קלאב אופנה. לרוב, לרשתות האלו אין דבר ולא חצי דבר עם מה שאנחנו בתעשיית האופנה נוטים להחשיב כראוי. הפריטים שלהן גנריים ופופוליסטיים מבחינה עיצובית, השם שלהן פריפריאלי, הקולבים שלהן מתפקעים מרוב סחורה והמוכרות שלהן מציקות. הקטלוגים שלהן (אם קיימים) מצולמים בחובבנות מעוררת גיחוך והגרפיקאים לא מורידים את היד מהדק המילה "סייל" (בצהוב ניאוני).
כשהייתי נערה התחלתי להשמין. בעוד יתר בנות השכבה שלי התהדרו בשלל פריטי אופנה מדליקים מחנויות שוות בתל אביב, המקום היחיד שאני מצאתי בו בגדים היה בזאר הלבשה שמוקם באזור התעשייה של אור יהודה. אני אפילו לא זוכרת מה היה השם שלו, אבל אני זוכרת שהוא הציל לי את החיים. הוא היה המקום היחיד שמצאתי בו בגדים במידתי, ובעיקר, המקום היחיד שהרגשתי בו בנוח לקנות מכנסיים. כן, בניגוד לרשתות האופנה המתוקשרות, לבזארים האלמוניים אין שום בעיה לחטוא בפלורליזם, גם לא בכל הנוגע למידות. הם לא פה בשביל לעשות רוח - הם פה בשביל למכור בגדים ולכמה שיותר סוגי אנשים - וזה כל כך מרענן. שום יומרנות, שום אג'נדה, שום אופנה – הלבשה נטו. ולעזאזל, רובנו, ברוב ימות השנה, בסך הכל רוצים להתלבש.
למרות ההיצע שמספקות הרשתות הבינלאומיות, בהחלט יש הצדקה כלכלית לתזמון הנחיתה של רשת "יפו–תל אביב" בעזריאלי. ממש כמו קופיקס, הרשת תופסת טרמפ על טרנד הלואו-קוסט שהושק בימי המחאה החברתית, ומציעה אלטרנטיבה למחירי אופנת היבוא הממותגת. נוסף לכך, קניון עזריאלי ידוע כמוקד קניות שמשמש בעיקר את האוכלוסייה של בסיס הקריה הסמוך - אוכלוסייה המורכבת מבנות צעירות מכל רחבי הארץ.
כמו כן, במהותן, חנויות הבזאר הן חנויות רחוב. ואכן, בצעד יוצא דופן, מוקמה הרשת במקום חדשני - קומת הרחוב של עזריאלי - והכניסה אליה היא בכלל מרחוב מנחם בגין, ללא צורך להיכנס לתוך הקניון עצמו. בחודשים האחרונים מדברים מדורי העסקים בכל העולם על מצוקת הקניונים, בעקבות ירידת כוחו הכלכלי של מעמד הביניים. ייתכן שיש פה ניסיון של הקניון לבחון אלטרנטיבות לחוויית הריטייל הקלאסית של הקניונים, שהולכת ומאבדת מכוחה.
לתופעה ישנו היבט נוסף, מעט חברתי-תרבותי ומחוכם יותר: חדירת הרשת מסמלת את סקרנותה של אליטת השיק הבדלנית של העיר הגדולה לגבי כל מה שנוגע לשיק הפריפריאלי. ויש לכך תקדימים בינלאומיים: מראה הצ'ולה, הפרחה הלטינית, חזר להיות חם דווקא בקרב הבנות הלבנות בארה"ב, וטרנד הנורמקור, הכולל חיבה לאופנה גנרית ולבישה, הפך גם הוא לאמירה.
כן, מסתמן שבימים אלו, האנשים הכי קולים בסך הכל רוצים להיראות כמו אנשים "רגילים". אבל אל דאגה, גם הטרנד הזה יחלוף ואנשים יחזרו לחפש פריטי אופנה יומרניים על המדפים של זארה. אך בינתיים, "יפו-תל אביב", כמה טוב שהגעתם לתל אביב.