זו רק אני או שגם לכם מרגיש שבכל שבוע אני מצליחה להשחיל לכם פה נושא שאיכשהו קשור לפייסבוק? אז לא, אני מבטיחה לכם, אני לא מקבלת אחוזים מהחברה הכחולה בשום מובן שהוא, אבל רצה הגורל, ובכל שבוע הם מצליחים לספק לי השראה. תתמודדו חברים, זה העולם של פייסבוק. אנחנו רק חיים בו, ומדי פעם מעדכנים סטטוס. השבוע היה זה לא אחר מהדון הגדול של החברה, מר מארק צוקרברג, שהצליח לנענע את עגלת השיק שלי. הבלונדיני החביב והעשיר כקורח הביא לעולם לפני כחודשיים את בתו הבכורה, ובאופן פומבי למדי השיק חופשת לידה אבהית שהכתה לא מעט גלים. לא יעזור, לנצח יפרגן לנו הצוקרברג חדשנות וכותרות מסקרנות. שלשום חזר צוקי לעבודה, ועל מנת לציין את המאורע המרעיש, צילם עבורנו תמונה של המלתחה שלו. יצא לו הכי קים קרדשיאן.
מלבושיו של צוקרברג היו מאז ומתמיד נושא לדיון. הוא, ממש כמו סטיב ג’ובס, נחשב לאבי טרנד הנורמקור. ג’ינס מיושנים, טרנינגים ונעלי ניו באלאנס (במקרה של ג’ובס) או כפכפים של אדידס (שהפכו למזוהים עם צוקרברג) יצרו סממן ויזואלי טעון משמעויות של דור שלם – דור ההייטקיסטים. דור של צעירים לא מעונבים ומתחכמים שעושים בית ספר לכל אנשי העסקים הקפוצים ביותר בעולם. צוקרברג יודע את כוחו של הדימוי ומבין את כוחה של המלתחה שלו בבניית התדמית הנגישה והקולית שלו. ולכן העלה שלשום תקריב קולבים שחושף שורה ארוכה של חולצות טישירט אפורות ומספר ז’קטים אפורים מבד ג’רזי. מדי הנורמקור המושלמים של צוקרברג. הנ"ל אף הוסיף לתמונה את הכיתוב המבודח: First day back after paternity leave. What should I wear? — feeling undecided... ללא ספק, מדובר במלך מלתחת המונוכרום העכשווית. והוא יודע את זה, שדון בלונדיני מעצבן שכמותו.
***
הרעיון של ללבוש “מדים" נחשב למשוקץ למדי בעיני עד השנה האחרונה. מגיל צעיר, שבו גיליתי את תשוקתי למלבושים שונים, אופנה הפכה לדרך שבה ביטאתי את עצמי ואת השונות שלי. הייתי מתלבשת בצורה שרבים קראו לה “קרקסית". שמלות עשויות משמיכה שהייתי תופרת במכונת התפירה הביתית, סוודרים בצבעי ניאון, נעלי פלטפורמה מעוטרות בהדפס טרופי וכדומה. למעשה, לאורך שנים הקונספט של מדים הטריד אותי למדי, בעיקר משום שממש כמו רובנו, גם אני התגייסתי לצה"ל בגיל 18, וזה בהחלט היה מאורע קריטי עבורי.
באותה התקופה נהגתי ללבוש חצאיות הודיות בשילוב חולצות בטן קטנות ומודפסות בשלל הדפסים מז’אנר רחוב סומסום. אני לא צוחקת, זה היה המצב. כשהתגייסתי ונאלצתי להמיר את מחלפות החופש ההוללות שלי במדי הדקרון הדהויים, הרגשתי כאילו מישהו לוקח את כל האישיות שלי ומקפל אותה לתוך תיק. מרדתי בכל דרך אפשרית. הייתי רוקמת פרחים קטנים על הכיסים של מכנסי הצבא באזור שהחולצה הצבאית הקצרה הייתה מכסה אותם. מאחר שלא היו כל תקנות לגבי תיקים, הייתי בוחרת בכוונה בתיקים השערורייתיים ביותר. הייתי מגיעה לבסיס עם תיק פרווה ורודה או עם תיק מעוטר בדמותו של סופרמן. הקונספט של מדים היה אכזרי באותה התקופה עבורי. אמיתי מדי.
לכן לפני כשנה, כשגיליתי מחדש את הקונספט של “מדים" – הפעם במובן של יצירת מלתחה מהודקת, עקבית ומונוכרומטית, ובעיקר גיליתי שכל הרעיון מענג אותי – הופתעתי למדי. אומרים שאנשים לא משתנים, וזה נכון. אבל אני לא יכולה לשכוח את אחד הפרקים בסדרה “האוס", שבה גיבור הסדרה, ד"ר האוס, אמר את אחד המשפטים שנחקקו בי כאמיתות מעוררות השראה ואופטימיות: “אנשים לא משתנים. אבל הם יכולים להשתפר". וזה נכון, ומבחינתי, אני בהחלט מרגישה שמלתחת המדים החדשה שלי שיפרה אותי. היא הפכה אותי ליפה יותר במובן מסוים. אני כבר לא מתחבאת מאחורי פרינטים וטקסטורות, אני נותנת לתווי הפנים והגוף הבסיסיים שלי להיות יפים בשבילי. היא קיצרה עבורי תהליכים וחסכה לי זמן – אני כבר לא מתלבטת מה ללבוש מול מלתחה מתפקעת. היא חסכה לי כסף – אני כבר לא קונה דברים מתוך גחמה. אני חושבת קודם כל אם הם חסרים לי בארון, ורק אז מוסיפה אותם לרשימת הקנייה שלי. כמה מדהים לגלות דווקא בישראל, ודווקא כאישה שאוהבת אופנה, שמדים יכולים להיות לא פחות מחופש.