אני אחד האנשים ההחלטיים ביותר שתכירו. אני יודעת בדיוק מי הפוליטיקאים השנואים עלי בכל רגע נתון, איך נראה הגבר שהייתי רוצה להתחתן איתו וכמה אני מוכנה לשלם על קילו עגבניות (רמז – בערך רבע מהמחיר הנפוץ בשוק כרגע. לעזאזל, יקר להיות בריאים, מה דעתכם שביחד פשוט נפסיק לנסות?). אבל השבוע מצאתי את עצמי נקרעת. נקרעת בין הרצון לקנות מהר, הרבה ובזול לבין ההבנה שלרצון הזה יש מחיר. ואני לא בטוחה אם אני רוצה לשלם אותו ואם כדאי לשלם אותו, ואולי בכלל הדבר הכי נכון הוא לשלם אותו ולהמשיך הלאה? נקרעת, אומרת לכם.
וסיפור שהיה כך היה. השבוע פורסם כי אתר האופנה המהירה אסוס השיק קולקציית קפסולה ראשונה של שמלות כלה במחירים שווים לכל נפש – מחירים שלא עולים על 1,500 שקלים לשמלה. ללא ספק, מהלך מרהיב. עולם האופנה המהירה אומנם הצליח לחלוש על כמות ז'אנרים בלתי נתפסת, החל בבגדי תינוקות ועד פריטים שנוצרו כתוצאה משיתופי פעולה עם מעצבי־על, אבל נדמה שתחום שמלות הכלה, באופן גורף, נותר חלקת אדמה כמעט קדושה ולא נגועה בידי פס הייצור הקמעונאי הזמין. בעבר רשתות אופנה מהירה דוגמת H&M השיקו ואף הצליחו להלביש כוכבות הוליוודיות נחשבות בדגמים מקולקציות קפסולה של שמלות לשטיח האדום, ועדיין, שמלות הכלה תמיד נותרו מחוץ לתחום. וכעת קברניטי אסוס מעוניינים לשנות את חוקי המשחק. המגזינים הנחשבים בעולם מיהרו להתלהב מהקולקציה, הראויה למדי, וגם אני חייבת להתוודות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לזעוק שמדובר במהלך נפלא שסוף־סוף יוריד מהעץ את הכלות לעתיד שמאבדות את הראש ואת מסגרת האשראי בדרכן לחופה. אבל אז פתאום חשבתי על מי שהשינוי הזה עתיד להזיק לו. וזה היה קרוב מדי לבית.
בכנות, בדרך כלל, כשמדברים על נזקי האופנה המהירה, אני נאטמת. לא כי לא אכפת לי מהילדים המקסיקנים או האינדונזים שמאכלסים את מרתפי הבלהות של תעשיית הטקסטיל העולמית, אלא כי הם רחוקים לי מכדי להרגיש רגש ממשי של אימה כלפי חוויות היומיום שלהם. שהן נוראיות ללא ספק. אבל עבורי, ועבור מיליארד צרכנים ברחבי העולם, הכאב הזה מתעמעם מול האפשרות לבלוס עוד סשן שופינג הכולל עשרה פריטים במחירים שלא עולים על 200 שקלים. אין לי ספק שביקור מהיר באחד המפעלים האלו עשוי לשנות את התפיסה שלנו לנצח, ממש כמו שביקור במפעל לייצור בשר עשוי להפוך את כולנו לטבעונים, אבל עוד תמונה מיוסרת באדיבות "הפינגטון פוסט" פשוט לא מספיקה כדי לייצר את אותו אפקט. אבל במקרה של שמלות הכלה פתאום לנזקים הפוטנציאליים יש פנים. פנים מאוד קרובות ומוכרות, של אנשים שאני אוהבת, ולא הייתי רוצה לראות את הפרנסה שלהם עומדת למבחן. למשל, הפנים של מעצבת שמלות הכלה האהובה ליהי הוד. או ידידי הטוב אלון ליבנה. או כל מעצב מקומי אחר שאני מכירה בשם, בפנים ולפעמים גם בריח, כי גדלנו יחד על ברכי אותה תעשייה, והמאבקים והזיעה שלהם קרובים לי מספיק כדי שפתאום תמרור העצור יהבהב לי.
אז נכון, תגידו – וללא ספק הצדק יהיה אתכם במידה מסוימת – הלקוחות שיעדיפו לקנות את שמלות הכלה שלהן באתר אופנה מהירה הם לא לקוחות הבוטיק שימשיכו להתעקש על שמלה שעברה תחת ידי האמן של הוד, ועדיין, האם העובדה שהאופציה הזאת, של שמלה מהירה וזולה, תהיה קיימת פתאום תעמיד בסימן שאלה את הכרח קיומם של אמני שמלות הכלה האלו? והאם אנחנו רוצים לעודד מצב שיעמיד את הכרח הקיום של האמנים האלו בסימן שאלה?
ואולי בכלל כבר ענו עבורנו על השאלה הזאת, מזמן. ללא ספק, העולם משתנה. אנחנו יכולים ללכת איתו או להחליט לעצור ופשוט להישאר מאחור. וקשה להאמין שהאבולוציה הצרכנית תעמוד דום רק בשביל קהיליית מעצבי שמלות הכלה. ממש כמו שהסנדלרים פינו את מקומם לרשת חנויות "טו גו", והשענים המירו את הקריירה שלהם באזור השעה שלנו בסלולרי, כך גם דינם של אמני שמלות הכלה להפוך ליוצרי פריט שהוא כבר לא הכרח, אלא אופציה בוטיקית למיטיבות לכת. ממש כמו אלו שעדיין קונים שעוני יוקרה כסמלי סטטוס ולא כפריטים פונקציונליים. הכסף של ההמונים, מצד שני, בין שנרצה בכך ובין שלא, יתחיל לזלוג באופן אורגני אל מחלקות עיצוב הכלות של הרשתות המהירות. אבולוציה, אתם יודעים.
***
אז אני נקרעת בין הרצון לברך על פריטים זמינים וזולים במחירים שווים באמת לכל נפש לבין העובדה שאני מפחדת להסתכל סביבי ולראות איך כל שנה עוד מקצוע קלאסי פושט את הרגל לטובת פתרונות חדשים ומתקדמים יותר. ואתם יודעים מה הכי מפחיד? שזה ממש לא נגמר וממש לא מתחיל באופנה. אחת האסכולות המרכזיות שבהן אני מרגישה שמתנהל מאבק קשוח בין העבר לעתיד, מאבק שלא ניתן באמת לפתור אותו כי משכורות של יותר מדי אנשי מקצוע תלויות על הכף, הוא החינוך.
החינוך המודרני, כפי שתוחזק ב־100 השנים האחרונות, מיועד לעולם המפעלים של הנרי פורד, לא לעולם שבו השאלות במבחן הבגרות נמצאות בכל דקה נתונה במרחק חיפוש בוויקיפדיה. גם האקדמיה כבר לא לגמרי מתאימה לעולם שבו יצירתיות ויוזמה יותר רלוונטיות מצבירת ידע, שזמין ונגיש לכולנו. כולם יודעים שצריך לעשות רפורמה בחינוך, כדי שהילדים שלנו יכינו את עצמם לעולם כפי שהוא נראה היום, ולא כפי שהיה בשנות ה־20 של המאה שעברה. אבל לעשות רפורמה? יותר מדי אנשים יאבדו את העבודה שלהם, כי נגלה שאנחנו צריכים פחות ופחות מהם, או שאנחנו צריכים אנשי מקצוע עם כישורים אחרים לגמרי. אז כולם שותקים ונותנים לחינוך להמשיך ולהיות לא רלוונטי. והמצב הזה הוא טרגי בעיני. זה יעשה רק טוב לילדים, אבל רע לבעלי המקצוע. כך גם בכל הנוגע לתעשיית האופנה – זה יעשה לא מעט רע ליוצרי האופנה, אבל ללא ספק ייטיב עם ההמונים. אז למה בעצם אני חומלת על התלמידים ולא על הצרכנים? למה אני לא מרגישה שטרגי באותה המידה לעצור את האבולוציה של עולם האופנה רק משום שהמעצבים עלולים להיפגע בתהליך?
בכל אופן, אני יכולה להמשיך להיקרע כמה שבא לי; תעשיית האופנה כבר החליטה. בתעשיית האופנה, בניגוד למשרד החינוך, יש רק שורה תחתונה. היא לא תיתן למעצבי שמלות הכלה לגמור את הקריירה שלהם בכבוד ולצאת לפנסיה, היא רוצה שינוי והיא רוצה אותו עד סוף הרבעון הנוכחי. אז זה נורא, אבל לעזאזל, זה גם כל כך נכון.