יש לנו שני ילדים, אחד בן שנתיים וחצי והשני בן 5. הגדול ילד טוב, מתוק, נסיך. הבעיה היא עם הקטן, הוא מאוד עקשן. לפעמים זה יכול להגיע למצבים שהוא מחליט משהו ועד שהוא לא מקבל - זה צרחות בלתי נשלטות. במהלך היום אנחנו מסתדרים איתו, אבל הבעיה האמיתית היא בלילה, כשאנחנו כבר לא יודעים מה לעשות והמצב יוצא משליטה. תעזרי לנו בבקשה.
"ראשית כל, חשוב לי לציין כי ייתכן שמדובר במצב זמני בלבד, אבל כרגע בן השנתיים וחצי העקשן והחכם שלכם יודע באופן לא מודע, בלי תכנונים, בתוך שכלו ונפשו פנימה שכשהוא רוצה משהו - לפעמים הוא מקבל ולפעמים לא. לכן, יש מצבים שכדאי לו להמשיך ולהתעקש ולדרוש, לצעוק ולבכות, כי יש סיכוי שהוא יקבל. ברגע שעל אותה התנהגות אנחנו מגיבים באופן די שיטתי בשני אופנים שונים - הוא לא יודע כל פעם מחדש אם הפעם הוא יקבל או לא. מה שהוא כן יודע זה שאם הוא יצעק, הסיכוי שהוא יקבל את מה שהוא רוצה גבוה יותר באופן משמעותי".
"ההתנהגות של הילד היא משהו נלמד ונרכש, כי היא משרתת את האינטרסים שלו. כרגע הוא לומד אתכם ואת התגובות שלכם, לכן קריטי שתתנהגו באופן עקבי ומודע. אל תקנו שקט כדי שהוא יירדם, אלא תלמדו אותו כיצד להתנהג בצורה הראויה בכל רגע נתון. כן, גם בלילה ובשאר הרגעים המורכבים יותר. אז נכון שאם תרַצו אותו תרוויחו לילה שקט, אבל איזה מחיר תשלמו על ההחלטה הזאת? אל תחשבו על היום - תחשבו על הילד שהוא יהיה בעוד שישה חודשים או שנה. בהצלחה".
תמיד הרחקתי מתוקים מקרבתם של ילדיי, לא הכנסתי הביתה ממתקים בכלל, אבל בתי החליטה לגדל את ילדיה, כלומר נכדיי האהובים, באופן שונה. היא החליטה למלא קופסה אחת במתוקים ולשים אותה במרכז המטבח. מהי התוצאה מכך? האבא, כלומר החתן שלי, הוא חולה מתוקים, אוכל כל הזמן, והילדים בעקבותיו. לא חבל? אני לא יודעת אם להעיר או לא. מה דעתך?
"סבתא יקרה, אני יודעת שיש גישות שונות מאוד בנושא, אבל מאמינה שיש דברים שמותר למבוגרים לעשות ולא לילדים. כן, כן - יש דברים שמבוגרים לוקחים עליהם אחריות, על עצמם, וילדים עדיין לא. האבא נוהג והילדים לא. מדוע? כי הוא יכול לקחת על עצמו את האחריות הזאת והם עדיין לא. המסר של המבוגר ברור מאוד - לי יש בעיה, הגוף שלי דורש ממני המון מתוקים, זה שומר לי על רמת הסוכר בדם ואני אחראי לבריאות שלי. הורה יכול לומר באותה הנשימה לילדיו 'אני גם אחראי לבריאות שלכם, אסור לי לקלקל את הבריאות שלכם'. בניגוד אליו, ילד לא יכול לומר זאת להוריו".
"עם זאת, אני חושבת שקיים פה פתרון לסוגיה. אני מאמינה שאם האבא אומר לעצמו 'לי זה חשוב שיהיו מתוקים בבית', יכול להיות שהוא ישחרר את האווירה המתוחה בבית ויגיד לילדים 'אני משחרר, אני אוהב את זה, אני מבין, אני מקווה שלא תצטרכו כל כך הרבה מתוק כמוני, אבל מותר לכם לאכול'. ובכן, יש סיכוי שברגע שהוא ישחרר, אחרי חודש תשימו לב שהילדים כבר לא הולכים לחפש את הקופסה כמעט. הרי מתי אנחנו נמשכים למשהו? כשאוסרים אותו עלינו. ואם פתאום מותר? לעתים החשק יורד באופן משמעותי. שווה לנסות. בהצלחה".
יש לי נכד בן שנה ותשעה חודשים ולדעתי אוצר המילים שלו ממש קטן. מדברים איתו הרבה, הוא מבין ויודע למלמל כמה מילים, הבעיה היא שאנחנו כבר התרגלנו להבין אותו בלי מילים. אולי זה מונע ממנו להתפתח? אולי אנחנו צריכים להוציא אותו מאזור הנוחות?
"תני לי להרגיע אותך - יש המון ילדים שלא מדברים בגיל הזה, וכן - יש גם ילדים שמדברים בגיל הזה כבר שוטף. הכל בסדר, הכל תקין. ובכל זאת, אם יש דאגה, אני מאוד אוהבת את המשפט 'אם יש ספק, אין ספק'. אם יש איזשהו סוג של ספק שלילד יש איזשהו קושי או פיגור שפתי - צריך להיכנס לעומק ולבדוק, או לדבר עם רופא ילדים. תפני למומחה בתחום, תקבלי ממנו אבחון מדויק והכי חשוב - תיהני מהנכד המתוק שלך".
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM
סייע בהכנת הכתבה: דוד זבולוני, 103FM