ילדים בעורף, בימים אלו שבהם אנחנו בצל המלחמה, שואלים שאלות קשות: מה יהיה אם אני איעדר? למה הרגו את הילד? מחבלים יגיעו גם לבית שלנו? למה ישנים בחדר של נועה (זה הממ”ד)? חיילים מתים? ואבא חייל עכשיו? ויכול להיות שיגיעו אנשים לחטוף אותי?
מיכל דליות מייעצת: איך מייצרים לילד תחושת ביטחון בימים טרופים אלו?
אלה שאלות שילדים בשווייץ או במרילנד לא שואלים בכלל. אין להם, לילדים שלא גדלים בשכונה שלנו, אוצר מילים כזה ואין להם מחשבות כאלה. לילדים שלנו יש.
אז מה עושים כשהם שואלים? שני דברים חשובים מאוד:
רגע לפני שעונים להם מחזירים להם שאלה. מה כוונתי? ראשית תבררו איתם “למה אתה מתכוון מתוקי?”, או “ממי שמעת, מאמי, ומה בדיוק הוא אמר?”.
למה לשאול? כי מה שעובר בראשם של ילדים צעירים (עד אמצע יסודי בערך) לא דומה למה שעובר לי, לכם ולמבוגרים אחרים בראש. ילדים לא שמעו על רון ארד ולא על טייסי יום כיפור שהיו שבויים בסוריה ובמצרים. אין להם ידע קודם על אכזריותם של שובים וחוטפים. לכן, כשתשאלו אותם למה הם מתכוונים הם יענו לכם כמו שענתה מעיין (שם בדוי) מניר עם כשאמא שלה שאלה אותה “למה את מתכוונת נעדרת, מעייני?”, והילדה ענתה “אם אני אלך לכם לאיבוד ולא תמצאו אותי”.
ילדים, במענה לשאלה שלכם, ייקחו אתכם לעולמם. הם יגידו מה שהם יודעים מתוך ידע וקוגניציה של ילדים צעירים. הם לא חושבים כמונו. הם פוחדים או נבהלים כמונו, אבל לא יודעים את מהות הסבל שעומד מאחורי המילים האלה. לשאלה של ילדה “אם אלך לכם לאיבוד” אתם ודאי מבינים שאפשר לענות באופן שונה, רך, כללי יותר מאשר מה שעבר לכם בראש. אז תשאלו לפני שתענו.
והדבר השני: בלי פרטים ובלי הסברים מיותרים. כשנודע ששחר (שם בדוי) נעדר, יואב (שם בדוי) מזיקים, בכיתה ה’, ידע מזה. יומיים הוא שאל את הוריו כמעט כל שעתיים אם שמעו משחר. לא שמעו. בבוקר יום שלישי הודיעו להם ששחר נמצא הרוג. אבא של יואב ניגש אליו ואמר לו “יואבי, יש לי בשורה מאוד עצובה. מצאו את שחר והוא מת”. הוא לא אמר מצאו את הגופה, ולא אמר מצאו את הגווייה, ולא אמר מצאו אותו הרוג, רצוח, ירוי. לא אמר את הפרטים של הזוועה. פשוט אמר מצאו אותו והוא מת.
חצי אמת? יכול להיות, אבל תפקידנו הוא לא רק להגיד את האמת, אלא להגיד אותה כך שתאפשר לילדים להמשיך לנשום, לחזור לישון בלילה, ולעבור עוד יום ועוד יום.
דליות פיתחה את המשחק “יחד ננצח" בשיתוף חברת "קליק טוי"