ב־16 השנים שבהן אני אמא אפשרתי לילדיי לא ללכת לבית הספר כשהם חפצו בכך. הם מחוננים, ולא ניצלו את האפשרות הזו יותר מדי. בזמן האחרון בתי בת ה־14 מסננת את המערכת כראות עיניה, והיא מטעה אותנו מאוד. מצד אחד היא סופר־אחראית ומצליחה להצטיין בכל תחום שהיא רק נוגעת בו. היא מנגנת, בתנועת נוער, ומוקפת חברים. מנגד, הנוסחה ‘קמים בבוקר כל יום והולכים לבית הספר’ נשברה. יש ימים שלמים שהיא לא מגיעה. כעת אני נמצאת בדילמה מול עצמי – האם ללכת עם שיקול הדעת שלה? או שאולי לוותר לגמרי על הפריבילגיה ולחייב אותה להגיע לבית הספר יום ביומו?
“מה שיש לנו פה זה נערה מאוד חכמה שמבינה שהלימודים חשובים, ולכן היא לומדת ומצליחה במבחנים. היא גם מאוד עסוקה ופעילה, מעשירה את עצמה ויש לה חברים. בו זמנית, היא מבינה שהיא יכולה לא ללכת לבית הספר כי מה שקורה שם לא תמיד מעניין אותה ומתאים לה. מהדברים שאת מספרת נדמה כי הילדה הזו בונה לעצמה לוחות זמנים לפי המוטיבציה שלה. עושה רושם שהיא לא תחדל ללכת לבית הספר – היא רוצה בגרויות, תארים, ואת כל הדברים האלה, והיא גם תעשה את זה – רק שעל פי המסננת שלה. היא יודעת מה נחוץ לה, מה נדרש ממנה, באיזה מקצוע נעים לה יותר. היא יודעת באיזה מקצוע היא נמצאת ברמה יותר גבוהה, וכבר עברה את מה שמלמדים בבית הספר. לכן, היא מאפשרת לעצמה להימנע משיעורים מסוימים ואף להיעדר מבית הספר. אי אפשר להכריח ילדה בת 14 ללכת לבית הספר ואי אפשר להוציא אותה מהמיטה בכוח. זה לא גיל 3 ולא גיל 4, וכבר לא עובדים פה איומים או סנקציות שאפשר להפעיל לפעמים על ילדים בגילי 8 או 10. יש פה ילדה בת 14 שעושה את זה מושכל וחכם, וצריך להבין אותה. את יכולה לא להסכים עם הגישה שלה, אבל כמו שאני מבינה אין לך דרך למנוע ממנה לעשות את זה. לא משנה מה תגידי לה, אני לא בטוחה שזה יניע אותה להגיע לבית הספר בימים שבהם היא לא רוצה לעשות זאת. הדילמה שלך אמיתית, כי היא ערכית. יש בקימה לבית הספר משהו של אחריות, של רצינות, וזה נשבר. העניין הוא שזה נשבר ואין לזה מחיר. אני חושבת שמה שאפשר לעשות פה הוא להמשיך לעמוד על הערכים שלך, גם בידיעה שהיא לא עושה את זה. כל זמן שאת מצפה ודורשת ממנה את מראה לה אכפתיות. אל תוותרי, גם אם את יודעת שזה לא יקרה כמו שאת רוצה. תגידי לה שאת לא אוהבת את זה, וזה גורם לחוסר כבוד למורים במסגרת בית הספר. תעבירי את המסר שלך, תגידי לה שזה פוגע במורים ואת חוששת שמא זה יחזור אליה כמו בומרנג. תבקשי ממנה לא להיעדר, ומאותו רגע היא תעשה מה שהיא רוצה. תגידי לה שאת מבינה אותה, והיא מהממת, אבל היא עדיין טועה כי היא נעדרת הרבה”.
בתי בת ה־3 מחויבת להרכיב משקפי ראייה, אבל מסיבה לא ידועה היא מסרבת לעשות זאת. ניסינו לדבר איתה כמה וכמה פעמים, אבל היא לא מוכנה לשתף פעולה. אני ממש מתוסכלת. מה דעתך?
“במקרים מסוג זה אנחנו בכלל לא מתעסקים בפן החינוכי, ולעתים קרובות נבחר בדרך אחרת - שוחד. מדובר בילדה קטנה בת 3, ולכן את לא יכולה להגיד לה, ‘אם תרכיבי את המשקפיים כל היום מבלי להוריד אותם אני אתן לך פרס’. את צריכה להיות ספציפית, ולהגיד לה משפטים אחרים, כמו: ‘אם תרכיבי את המשקפיים עכשיו אני אקח אותך לקניון לקנות גומייה’, ואז, גם אם היא רוצה להסיר את המשקפיים חשוב שתתעקשי איתה. עלייך לפנות לילדה ולהבהיר לה שהיא צריכה משקפיים, ובכל פעם שהיא תבחר להוריד אותם אתם פשוט תרכיבו לה אותם בחזרה. הטון שלך יכול להיות קשה, אבל בו זמנית תמיד תזכרי להביט בה במבט אוהב. במידת הצורך אפילו תיקחי חופש מהעבודה ותהיי איתה שבוע שלם עד שהיא תבין שעליה להרכיב משקפיים. עדיף שהיא תכעס ותבכה קצת עכשיו, מאשר שתכעס עלייך כל החיים כי הראייה שלה תיפגע. תמשיכי להיות איתנה בדעתך מולה, אין לך ברירה אחרת”. ד