מאזינה מודאגת שיתפה את מיכל דליות כי "אני אימא יחידנית לילדה חכמה וחזקה בת ארבע. לאחרונה שמתי לב שהתחילו לה חרדות. יש כל מיני דברים ספציפיים שיכולים לעורר את הסטרס, כמו למשל, היא מפחדת להיכנס למקלחת כי יש שם זכוכיות. דיברתי איתה על זה לא מעט וניסיתי להגיד את הדברים הנכונים בשביל שהיא תצליח להירגע, אבל לצערי זה לא עזר. אני לא מוותרת ומכניסה אותה למקלחת, גם כשהיא רוצה שאני אשב ואדבר איתה לפני וגם אחרי. אני מרגישה שאני מפספסת משהו בתקשורת מולה. איך אוכל לעזור לה להירגע?".
מיכל דליות מייעצת: כיצד מסייעים לנכד כשהוא מתקשה בקריאה?
כך ענתה המומחית: “אני רוצה שנעשה את ההפרדה בין הפחדים של הילדה ובין התגובה שלך. שכן, הילדה פוחדת, וזו עובדה. היום לילדה בת ארבע בישראל יש סיבות לפחד. ילדים פוחדים יותר מכל דבר קטן בגלל שאין להם חשיבה קוהרנטית. הם שומעים קטעי משפטים ומילים בודדות והפחד עולה בהם, והוא גדול מאוד ויש לו נוכחות. זה כמו שילד אומר שיש בחדר מפלצת – אנחנו לא נגיד לו שאין. יש מפלצות בעולם. ברגע שיש לנו את המילה מפלצת בלקסיקון יש לה הוויה והיא קיימת. מבחינת הילדים אם זה קיים אצלי במוח זה קיים גם במציאות.
"לילדה חכמה וחזקה בגילה אכן יש יותר סיבות לפחד – אנחנו יותר חרדים בשנה האחרונה, יותר מפחדים, והילדים נחשפים לזה בצורה כזו או אחרת – הם חיים ממש בתוך בית משוגעים. אל תתייחסי לזה כאל הפרעת חרדה – אלא כאל משהו התנהגותי. תגיבי לזה בצורה שתייצר אצלה חוסן. לפי מה שסיפרת את מגיבה לזה נהדר ולא נבהלת, ומאידך את מדברת יותר מדי.
"כשהיא אומרת ‘אני לא רוצה להיכנס כי יש שם זכוכיות’ את אומרת לה שאת תלכי לבדוק אם יש שם זכוכיות ואם כן את תנקי אותן. אחרי שתעשי את זה היא תדבר, ואת תגידי לה ‘אין מה לדבר, על אמא סומכים’. ככה את מטפלת בדבר עצמו וממשיכה קדימה. יכול להיות שהיא תפסיק להתלונן על זכוכיות ותעבור לדברים אחרים, או שהפחד עצמו יתכווץ קצת. ככה או ככה, בגילים צעירים אלו אנחנו יכולים לפתור את זה מתוך עולמם של הילדים, ולתת מענה למצוקות שלהם לפי מה שהם רואים ומרגישים”.
מאזינה נוספת פנתה לדילות ואמרה: "אני אמא לשני ילדים קטנים. בני הבכור עוד מעט בן שלוש, ואילו הקטן יותר בן ארבעה חודשים. מאז ומתמיד אני מתמודדת עם מגבלה פיזית רצינית, אבל עושה כל שביכולתי לא לתת לה להשפיע על האימהות שלי. אני תופסת את עצמי כאימא שיודעת להציב גבולות, ועושה כל שאפשר לטובת הילדים. אני אימהית מאוד, חמה, אפשר להגיד שאפילו מצחיקה, ובאמת משקיעה באימהות שלי. העניין הוא שכשאני יוצאת לגינת המשחקים או לפארקים אני לפתע מרגישה אמא פחותה. בתוכי עוברות מחשבות כמו "לילדיי מגיעה אמא יותר טובה", וזה גורם לי לצאת פחות. איך אוכל להשקיט את נפשי?".
כך השיבה דליות: “הרגש שאת חווה כשאת יוצאת עם הילדים החוצה יושב על ניסיון של הרבה שנים קודמות שלך מול הסביבה ומול עצמך, ומתחושה עמוקה של פחיתות ערך שהיא חזקה אפילו יותר מההיגיון שלך. למה הכוונה? המחשבות האלה שאת חווה כשאת עם הילדים בגני המשחקים או בפארקים נמצאות כל הזמן בתת־המודע שלך, ואת צריכה למצוא דרך לנהל אותן.
"אני בטוחה שבתור ילדה או נערה סבלת הרבה הקנטות – אנשים שריחמו, בנים שרצית ליצור איתם קשר וברחו בשל המגבלה הפיזית, ואני מאמינה שהחשש שלך קשור דווקא לילדים שלך ולתגובות שלהם – שלא ישוו אותך לאימהות אחרות. לכן, אני חושבת שמה שירגיע את נפשך הוא ההבנה שאת אכן אמא נהדרת. מאוד יכול להיות שהילדים יזרקו לך כל מיני משפטים שהם שומעים בחוץ כמו ‘את על כיסא גלגלים’, או ‘את אמא רעה! למה את לא מנדנדת אותי כמו אמא של נדב?’, ואת תצטרכי להגיב לזה בהתאם ולעבוד על החוסן שלך כבר עכשיו.
"תוכלי להגיד להם שאת אמא שעושה כל שביכולתה למענם, ושזה מאוד מעליב לדבר אלייך ככה. עלייך לצייד את הילדים במשפטים שהם יוכלו להגיד אם ישמעו איזו אמירה לא נעימה בגן או בבית הספר על אמא שלהם, שהם יוכלו להגיד ‘אבל היא האימא הכי מצחיקה שיש’. בשורה התחתונה, יש להם אמא נהדרת, וזה משהו שאין להרבה ילדים אחרים”.