אנחנו משפחה דתית, כיפה סרוגה, ולפני קצת פחות משנה בתי בת ה־16 וחצי החלה לצאת עם מישהו. מדובר בילד טוב בסך הכל, אבל יש דברים בהתנהלות שלו שהם פחות לרוחנו. כמו למשל, גילינו שהוא ישן אצלנו בבית. הבת שלי גדלה בסוג של חממה, ותמיד הייתה מאוד ממושמעת ולא מרדנית. לי ולרעייתי יש חשש שהדברים ביניהם יתקדמו בצורה שאינה תואמת את אורח החיים שלנו. מה דעתך?
"ממה שאתה מתאר לי עושה רושם שאתם עומדים בפני דילמה - אתם יכולים להגיד לה לא, אתם יכולים לאסור, זה הבית שלכם, אבל בו זמנית אתם גם מבינים שיש סיכוי שהיא תעשה את זה במקום אחר ואולי אפילו תצא נגדכם. חשוב שתראו לנגד עיניכם שזה הגיל. הילדה נמצאת בגיל של קיצוניות ובשבילה אין אזור אפור. זה או הוא או סוף העולם".
מה גורם לילדים לפחד ואיך מתמודדים עם תחושת פחיתות כאימא? | מיכל דליות
מיכל דליות מייעצת: כשהבן לא מצליח למצוא עבודה וחי על חשבון ההורים
"דרך אגב, זה שהוא ישן אצלה זה לא אומר שהם קיימו יחסים באופן מלא. אתה וזוגתך צריכים לשבת עם דף נייר ולכתוב מה מתאים לחוקים שלכם ומה לא מתאים. האם מה שלא התאים לכם כשגדלתם בשנות ה־90 תקף גם לשנת 2024? האם אתם רוצים לצאת צודקים או חכמים בתוך האירוע הזה? הרי אתה בטוח בזה שהבחור לא נכון לה ושזה לא יחזיק, ואם תגיד ישר 'לא' אתה לא יודע איך הילדה תגיב. יכול להיות שהיא תתמרד ודווקא תלך לזרועותיו".
"תבין, היא מאוהבת, היא מוצפת אוקסיטוצין - היא רוצה להיות איתו וככל שתדחפו אותה עם הגב לקיר היא יותר תתקרב אליו. אתה יכול להגיד לה, 'תקשיבי ילדונת, את בת 16 וחצי, ואנחנו סומכים עלייך, אבל בלב שלנו פנימה אנחנו מבינים שהגיל שלך זה לא הגיל בו חבר ישן עם חברתו. אנחנו לא מרגישים עם זה בנוח, ואנחנו מצפים להתחשבות'. תבהיר לה שאין לכם שום בעיה שהוא יישאר לישון אצלכם, אבל בסלון. זה פתרון ביניים - להראות לה שאתה מבין אותה, אבל גם יודע את הגבולות שלך".
"אתה לא צריך לתת לה להרגיש לא נעים או לעשות לה רגשי. בשיח מולה אתה בא ממקום נקי, זה לא 'תן וקח' - זה לא צריך להיות בכעס, זה צריך להיות מתוך הבנה. אם היא מתעקשת תגידו לה, 'בואי נדבר על זה שוב בעוד שנה ונראה לאן זה לוקח. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעוד שנה'. בשורה התחתונה אין פה שוטר טוב ושוטר רע - עם מתבגרים צריך לדאוג לתקשורת מכובדת ולשיח, אחרת זה לא יעבוד לנו".
בתי הבכורה בת ה־4 מתקשה להיפרד מאיתנו בבוקר. זה קורה לא רק בגן, אלא גם אם היא הולכת ליום כיף אצל דודה או מבקרת את הסבא והסבתא. ברגע שהיא מבינה שהיא עוזבת אותנו עכשיו היא מתחילה לבכות ולהשתולל, ונאחזת בנו ממש. אנחנו מנסים להרגיע אותה, ואומרים לה לא לבכות, אבל זה לא עוזר באותו הרגע. מספרים לי שבערך עשר דקות מהרגע שאנחנו הולכים היא נרגעת. אני חושדת שזה קשור לעובדה שלפני כשנה נולד לה אח קטן. איך אוכל לעזור לה להתמודד עם החשש מהפרידה?
“ילדים מתנהגים באופן מסוים שמעניק להם רווח פסיכולוגי. אני מנחשת שלפני שאתם לוקחים את בתך לגן או לבקר אצל בני המשפחה אתם מסבירים לה את המצב ועושים לה הכנה. הנה, למרות ההכנה היא בכל זאת בוכה וצועקת. חשוב שתזכרו - ילדים בני 4 לא עובדים מהראש, הם עובדים מהלב. הבעיה היא לא בילדה, אלא בדרך שבה אתם מדברים איתה. כשאתם מפצירים בה כל הזמן לא לבכות כשהיא נפרדת מכם אתם בעצם מלבים את ההתנהגות שלה. הגישה הזו אומנם נעשית מתוך אהבה וכוונה טובה, אבל היא מזיקה לילדה".
"ייתכן שההתנהלות שלה קשורה להולדתו של האח הקטן, אבל זה כבר השתרש אצלה. אתם מדברים איתה ממקום של רחמים ודאגה, וחשוב שתשנו את זה. למשל, אל תגידי לה ‘את כבר גדולה’, כי זה עלול לייצר רגרסיה. במקום זה אם היא מצליחה משהו לבד תגידו לה ‘כל הכבוד’, תראו סימני גאווה מבלי להכניס את אלמנט הגיל. הצעד השני הוא לצמצם את השיח בכל מה שקשור לפרידה, ומעבר לזה אני ממליצה לכם בחום לפנות להדרכה הורית בכדי לקבל את מלוא הסיוע שאתם זקוקים לו”.
